חשיבה גאולית או חלומות מדיניים

על מקומו של המלך בתשובת העם – שיחת פתיחה לנושא השנתי / הרב גדי בן זמרה רב האולפנה
אנו עומדים בעיצומם של ימי התשובה שבשיאם ראש השנה היום בו אנו ממליכים את ה' למלך – "והיה ה' למלך על כל הארץ".
 כך אמרו חכמים "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" ובמשמע, מלכות אנושית משקפת בהליכותיה ובאופייה, באספקלריא שאינה מאירה, על כל פנים, את מלכות ה', כמין בבואה דבבואה, ההולכת ונעשית מאירה ו'נאמנה למקור' ככול שמלך של מטה מתאמץ ללכת באורחות מלכו של עולם.
שווה לבדוק את היחס בין מלך לתשובה. האם על המלך לעורר לתשובה? ובהפשטה האם תשובה שייכת לכלל? לצבור? איך מעוררים צבור לחזור בתשובה?
נסביר את הקושי: צבור יכול להקים ועדת חקירה,  להפיק לקחים, לאמץ מסקנות ולקבוע כללים חדשים. גם אם תהליך ההבראה הצבורי שתואר כאן – נעשה ביסודיות ועל ידי אנשי אמת – הוא 'רזה' מכדי להגדירו כחזרה בתשובה. התשובה היא התעוררות פנימית, ניעור הרצון ואם זו תשובת אמת היא אפילו 'מטלטלת' את האישיות כולה הבוחרת להיות אחרת. 'בחירה', 'התעוררות פנימית' ו'רצון' מוכרים לנו כמושגים של היחיד כחוויות אישיות. הכלל – לעומת היחיד – יכול לשפוט, לדון, לתקן עוולות של מערכות שלטון, לבנות מערכת שמבקרת את עצמה, להלחם בשחיתות, אך לחולל שינוי פנימי?! ביחס למערכות צבוריות עולה הרושם שאינן בנויות לזה. קיומן כפוף ליציבות ולתכנונים צופים מראש, וככל שיותר גדולות כך יותר מופרך לגלות בהן את הגמישות האנושית.
אם נקפוץ רגע לאקטואליה, בעוד אצל היחידים ניכרים שינויים מרחיקי לכת, ואדם משנה טעמו מהקצה לקצה, הכלל – המבוטא היום במסגרת של מדינה – 'קופא על שמריו'.
בניסוחה של המשנה באבות –  "הכל צפוי" משתקף בעיקר בכלל, פסיכולוגיית המונים קלה לחיזוי בדרך כלל, ואילו "הרשות נתונה" מורגשת כנתונה בעיקר אצל היחיד. נצח ישראל כצבור אינו משקר ואינו מתנחם אך הפרט המתנודד בין בחירותיו –העדפותיו בהחלט כן 
'ומרובה מידה טוב ממידת פורענות' – חווית התשובה של היחיד הרי היא טלטלה נפשית, אנרגיה חדשה כ'אור' (אורות התשובה…) או, למצער,כ'משחק' עדין של אור וצללים (כבשירו של שולי רנד על ה'מוחין דגדלות' הנדחים מפני ה'מוחין דקטנות' וחוזר חלילה) ולכן למלך שאול נאמר "ונהפכת והיית לאיש אחר". ואילו הכלל, כשמו כן הוא, בונה הוא את הכלים הנוקשים והקבועים, את המסגרת. מאפיינים אלו מקשים מאוד על תשובה במובן העמוק שלה.
נחזור לאקטואליה – כולם הרגישו במלחמה (גם אם נתעלם לרגע מתוצאותיה) כי רוח אחרת נשבה בעם. 'אחריות לאומית', 'התרוממות רוח', חוזק אמונה. מי חולל את רוח הגבורה הזו בהשוואה לרוח הנכאים במלחמת לבנון השניה? אפשר לנסות למצוא הבדלים וחילוקים בהיערכות הצבא בין שני המלחמות, אך דומה כי ההבדל המשמעותי הוא ביחידים (כדוגמת וינטר מח"ט גבעתי, משפחת שראל וגולדין) ש'הזדקרו' מעל ההמון והצליחו לזקוף את קומתו, להחדיר לכלל 'גנים אנושיים' – שמאפשרים בחירות אחרות, דבורים אחרים – "ועבדי כלב עקב היתה רוח אחרת עמו וימלא אחרי והביאותיו אל הארץ אשר בא שמה וזרעו יורישנה".        
למנות מלך זה 'לעטר' את הצבור והכלל באנושיות- באישיות ובמה שבה בעקבה – בחירה, חשק, תנועה, חופש, אחריות ועוד ועוד. לא מעט סכנות טמונות ב'האנשת' השלטון אך הרווח הוא עצום.
נתבונן בדמותו של דוד אב טיפוס לכל המלכים שקמו ועוד נכונו לנו ב"ה.
בשמואל ב (פרק ה) מתוארת המלכת דוד בסדר הבא:  
וַיָּבֹאוּ כָּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַמֶּלֶךְ חֶבְרוֹנָה וַיִּכְרֹת לָהֶם הַמֶּלֶךְ דָּוִד בְּרִית בְּחֶבְרוֹן לִפְנֵי ה' וַיִּמְשְׁחוּ אֶת דָּוִד לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל…וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלִַם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ.
לאחר כיבוש ירושלים מתוארת בנית ארמון המלך, שתי המלחמות עם פלשתים ועליית הארון לירושלים בפעם הראשונה בה מת עוזה ובפעם השניה כאשר דוד מפזז ומכרכר –
  וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי יְקֹוָק וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד:וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן יְקֹוָק בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר.
עת דוד מכרכר בכל עוז לפני ארון ה' מיכל מביטה בו ותבז לו בלבה. תגובת דוד לא נעימה ואפילו קשה
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם ה' עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי ה': וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה:
נראה כי גם הקב"ה מצטרף לבקורת: וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ.
בעיון קל בפרשה המקבילה בדברי הימים לא רק שסדר האירועים משתנה אלא שתאור העניינים שם שופך אור חדש מדוע דוד מזדרז לעלות לירושלים? מה פשר ההתאמצות להביא את ארון ברית ה' עמו לירושלים? ובעיקר, ספר דבה"י מספק  'תמונת רקע' משמעותית לדו-שיח הנוקב בינו לבין מיכל.
ואֵלֶּה מִסְפְּרֵי רָאשֵׁי הֶחָלוּץ לַצָּבָא בָּאוּ עַל דָּוִיד חֶבְרוֹנָה לְהָסֵב מַלְכוּת שָׁאוּל אֵלָיו כְּפִי ה' …כָּל אֵלֶּה אַנְשֵׁי מִלְחָמָה עֹדְרֵי מַעֲרָכָה בְּלֵבָב שָׁלֵם בָּאוּ חֶבְרוֹנָה לְהַמְלִיךְ אֶת דָּוִיד עַל כָּל  יִשְׂרָאֵל וְגַם כָּל שֵׁרִית יִשְׂרָאֵל לֵב אֶחָד לְהַמְלִיךְ אֶת דָּוִיד: וַיִּהְיוּ שָׁם עִם דָּוִיד יָמִים שְׁלוֹשָׁה אֹכְלִים וְשׁוֹתִים כִּי הֵכִינוּ לָהֶם אֲחֵיהֶם:
בניגוד למתואר בשמואל  בו דוד עולה לירושלים לכבוש את העיר ולבנות את ביתו, בדברי הימים מתוארת הסיבה האמיתית לאותה עליה החלטית לירושלים, (גם סדר הדברים המתואר כאן שונה מהמתואר בשמואל: עלית הארון – מות עוזה –בנית ארמון המלך בעזרת חירם – מלחמות פלישתים – עלית הארון בפעם השניה). שימו לב לדברים
וַיִּוָּעַץ דָּוִיד עִם שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת לְכָל נָגִיד: וַיֹּאמֶר דָּוִיד לְכֹל קְהַל יִשְׂרָאֵל אִם עֲלֵיכֶם טוֹב וּמִן ה' אֱלקינוּ נִפְרְצָה נִשְׁלְחָה עַל אַחֵינוּ הַנִּשְׁאָרִים בְּכֹל אַרְצוֹת יִשְׂרָאֵל וְעִמָּהֶם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם בְּעָרֵי מִגְרְשֵׁיהֶם וְיִקָּבְצוּ אֵלֵינוּ: וְנָסֵבָּה אֶת אֲרוֹן אֱלֹקינוּ אֵלֵינוּ כִּי לֹא דְרַשְׁנֻהוּ בִּימֵי שָׁאוּל: וַיֹּאמְרוּ כָל הַקָּהָל לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי יָשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי כָל הָעָם.
שימו לב לתפנית המדהימה שדוד מחולל בלב העם. רגע ההמלכה הוא רגע מכונן ודוד קונה את עולמו ברגע אחד… הנה באים אליו מכל קצוות הארץ מאות אלפי לוחמים ונציגים מכל שבטי ישראל להעמיד את דוד למלך עליהם ולהסב את המלוכה משאול לדוד, והנה דוד לוקח את כל הבעת האמון, את 'הלב השלם' של העם להמליכו עליהם, את רגע השמחה המתפרץ, ומנקז אותו למי שלו ראויה המלוכה באמת למי שממליך מלכים – "ונסבה את ארון אלוקינו אלינו". כולם עדיין זוכרים את תגובתו הקשה של שמואל לאותה בקשה ובמיוחד תגובתו של ה' – "לא אותך מאסו כי אם אותי"…  דוד המקים עולה של תשובה (בחטאו הפרטי) מזהה את הנקודה העמוקה שבגללה לא האריכה מלכות שאול – "כי לא דרשנהו בימי שאול" ומחליט לעגן את המלכות שלו 'ביתד במקום נאמן' תיקון אמיתי לבקשת המלוכה הראשונה. זאת ועוד, הרמב"ם בהלכות מלכים מתאר את המלך כליבם של ישראל. 'לבו הער' של דוד מעורר את 'ליבם הישן' של ישראל לדרוש את ה' והוא עושה זאת עם הרבה חן – "ויועץ דוד עם שרי האלפים… אם עליכם טוב.." – ו"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" – "וַיֹּאמְרוּ כָל הַקָּהָל לַעֲשׂוֹת כֵּן כִּי יָשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי כָל הָעָם".
אם זו נקודת המוצא של מלכות דוד, מובנת מאוד הבחירה בירושלים, בנית ארמון המלך בסמיכות למקום הארון, דוד המפזז בכל עוז לפני ה' – "שכולא (בין אם מדובר במלך ובין אם זו שפחה) קמיה כלא חשיב" כעת גם מתבהר ומתחדד השיח הקשה בין מיכל בת שאול לדוד. בעוד נקודת המשען של מלכות שאול נשענת על העם, שכן 'אין מלך בלא עם' ודוקא משום כך, והיא הנותנת, חשוב להדגיש את הפער בין המלך לנתיניו וכדברי מיכל לדוד: "מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים", מלכות דוד הנשענת על ה' אינה זקוקה לבנין המלכות בהדגשת הפער בין המלך לממליכיו, ולכן אין למלך בעיה להתנהג כאחד הרקים בעת עמידתו נוכח ה'. ואדרבא כל תוקף ויציבות המלכות נתמכת על ידי שפלות זו – " וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת".
אם נחדד את ההבדל בין שתי המלכויות אפשר לנסח זאת כך דוד 'שם את יהבו' על בחירת ה' בו וכדבריו למיכל: "לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם ה' עַל יִשְׂרָאֵל" ואם-כן המלכות נבנית 'מלמעלה למטה' בעוד מלכות שאול מנסה לצמוח 'מלמטה' מרצון העם תהליך שאינו מבשיל באחת אלא בשתי פעימות שבהן שאול מוכיח את יכולתיו לפעול בהצלחה מול העמונים. משילות שאול נבחנת כל הזמן ביכולת שלו לפעול בגדרי העולם ובהנחות היסוד שלו. ולכן רוחו נעכרת כאשר שרות בנות ישראל כי דוד מכה ברבבתיו והוא שאול מכה 'רק' באלפיו – שכן המלכות שואבת את כוחה ממעגלי התמיכה בה… זו גם הסיבה ששאול מאבד את מלכותו לרעו (הטוב ממנו) הטוב ממנו כאשר הוא מכריע כי ההצלחה בקרב מותנית במספר החילים ובתמיכה הצבורית על פני שמיעה בקול ה'. חולשה זו הולכת ומתעצמת במלחמת עמלק ולבסוף שאול אף מודה בה "כִּי יָרֵאתִי אֶת הָעָם וָאֶשְׁמַע בְּקוֹלָם".
ומענין לענין באותו ענין, הנושא השנתי בו בחרנו לעסוק השנה הוא:
'חשיבה גאולית או חלומות מדיניים'
יש לנו הרבה נסיון בקיום קהילה שבניה יודעים עצמם כבני ברית ומעצבים את חיי הקהילה שלהם לאור זה, אבל כבר אלפי שנים שאין לנו התנסות מה פניה של מדינה שמחוייבת לברית עם ה', יש לנו רק חלום כללי בענין: חלום המשיח. זאת למרות שהצצה חטופה בתורה מראה מייד שפניה לייסד ממלכת כהנים, וחוקיה נועדו לעצב חיים לאומיים שלמים. מאז שובנו לארצנו נהיה החלום להגשים זאת אקטואלי מתמיד, אבל מאידך, ככל שעוברים הזמנים והננו מתרגלים לחיים לאומיים שאינם מגוייסים להגשמת הברית, כך יותר ויותר מחלחל לנפשנו הנתק בין חיים לאומיים לבין הנכחת ה' בחיינו.
נראה לנו שראשית התיקון, ולמצער, לפחות חלק ממנו, תלויים בפיתוח מחשבה חיה איך אמורים להיראות חיי צבור גאוליים, ומדוע אמור להתעורר חשק לייסדם. על כן חפצים אנו להקדיש בשנה הקרובה תשומת לב לעניין, על ידי העלאת נושא/תחום/  חדש מדי חודש.
באלול-תשרי ימים בהם אנו מצווים להמליך את ה' עלינו בחרנו להתעסק במצות מינוי המלך. האם זו שאיפה ממשית רצינית רלוונטית להעמיד מלך בראשנו? האם כוונת התורה דוקא למלך או שמא כוונת המצוה הקמת מלכות? כיצד משתלבות החלטות המלך עם החלטות העם? מהם תחומי העיסוק שלו? מהן הציפיות ממנו? ועוד ועוד
אך טבעי לעיין בסוגיות אלו בשנת השמיטה וכך כותב השפת אמת: "והנה מצות השמיטה אינה מצוה פרטית אבל כפי האחדות שיש בבנ"י יכולים לקיים זאת המצוה כמ"ש: שכל יושביה עליה" [בהר]
ראו את המאמר לעיל כפתיחה של הנושא, וכהעלאת נקודות למחשבה ולדיון שאף אתם הורים ובוגרות יקרות יכולים ליטול בו חלק
 
נאחל לכולנו שנה טובה פוריה ומבורכת
וימלאו כל משאלות לבנו לטובה, איכ"ר
גדי ונורית בן זמרה וכל צות האולפנה