הזדהות משרד החינוך 
האם בידינו למנוע את החטיפה והרצח הבא? כנראה שלא. האם באיזה שהוא פורום מתבצעת חשיבה אסטרטגית, הפקת לקחים, הסקת מסקנות על–מנת לצמצם את האפשרות שאסון כזה יתרחש פעם נוספת? – מסופקני.
לא, איני מתכוון – אף שבוודאי זה לא היה מזיק – להחלפת בעלי התפקידים מוכווני הרייטינג כמו מפכ"ל המשטרה או השר לבטחון פנים, באנשים ישרי דרך המבחינים בין רצח אכזרי לריסוס גרפיטי. גם איני מתכוון להתקנת מצלמות בטרמפיאדות או התקנת אפליקציית טרמפים…
אני מתכוון לאפשרות הקשה והלא פשוטה – לנסות 'לבעוט את הכדור' לצד השני של המגרש. להחליט ברצינות שהגיע הזמן להפוך את המשוואה ובמקום שאנחנו נחפש אותם שהם יחפשו אותנו.
למה הכוונה? 'מרחפת' לה באויר הנחת יסוד לא קדושה המבחינה בין המחבל הרוצח האוחז בסכין או באקדח לבין הערבי התמים החי בתוכנו. אופי הפעילות הצבאית בחיפושים אחר החוטפים נגזר ישירות מהנחת יסוד זו. אכן, כשזו הנחת היסוד ישנה רק אפשרות אחת – לחפש, ועוד פעם לחפש, ועוד פעם לחפש, ולקוות שמאן דהו יעביר מידע מודיעני.
אם נשנה את נקודת המוצא ונחליט להתייחס לכלל האוכלוסיה, כציבור המעודד, מחנך ומטפח שנאה ליהודים תמצאנה דרכים אחרות ומגוונות לטפל במקרה של פיגוע מיקוח, וקל וחומר במקרים 'קלים' יום יומיים של זריקות אבנים וכדומה.
האם זה צודק להתייחס לפרטים כציבור כקולקטיב? שוו בנפשכם, חייל מגיע לגיל גיוס ומתייצב בבקו"ם בהתרגשות מלווה על ידי הוריו המוחים דמעה מהתרגשות המהולה בדאגה…אילו מאמצים משקיע חייל שנתוניו הפיזיים לא מאפשרים לא להתגייס לקרבי כדי לשנות את רוע הגזירה, ומה הוא לא עושה כדי לזכות בכל זאת להגיע לגולני…
כיצד נולדה התרוממות הרוח הזו? מהיכן המוטיבציה להשקיע את הכל עד כדי מסירות נפש פשוטה? התשובה ברורה. אני יהודי, אני שייך לעם הזה, לגורל וליעוד הזה, מישהו טיפח את הגאווה הזו, מישהו סיפר מורשת קרב סביב לשולחן שבת, מישהו קרה לבנו על שם הדוד שנפל במלחמה…
ובמעבר חד לצד השני. ככה ממש קורה גם במשפחת קוואסמה למשל. משפחה שכחמשה עשר מבניה (דודים, אחיינים וכו') רצחו למעלה מ – 104 יהודים בעשרים שנה האחרונות. פשוט לא יאומן. אך בעצם למה לא? מן הסתם גם שם קוראים את הילדים של שם הדוד, הסב, האב שנהרג על ידי האויב הציוני. גם שם מישהו מספר את העלילות את מסירות הנפש את הדבקות במטרה…
וכאן הבן שואל – מה הסיכוי לילד מחמולת קוואסמה לא להיות מחבל כשיגדל? מה הסיכוי שאשה שגדלה במשפחה כזו לא תאמר: "אני גאה בבני שעשה את המעשה הזה"?
המסקנה פשוטה. משפחת קוואסמה זו חממת טרור ובחממה ש'זורעים' שנאה ואכזריות 'צומח' טרור שחוטף וגודע חיים של צעירים וטף. לא מדובר באנשים חפים מפשע זוהי משפחה שלא רק מחפה על פשע, היא מגדלת אותו ומטפחת אותו. נשאל אחרת, האם משפחת קוואסמה ראויה להגנת אמנת ג'נבה 4 האוסרת פגיעה בחפים מפשע?! אתמהה.
נהיה מפורשים. לו יצויר והיה פיגוע מיקוח כשברור שהנערים חיים, ומדינת ישראל מודיעה, כי אם הנערים לא מוחזרים תוך 24 שעות משפחת קוואסמה מגורשת ובתיה נהרסים עד היסוד, דומני כי במבחן התוצאה לא היינו מגיעים לשחרור 1100 מחבלים כפי שקרה במקרה של גלעד שליט.
נכון, משפחת קוואסמה איננה חממת הטרור היחידה, כל בר-דעת מבין כי כל מי שהניף שלוש אצבעות גם הוא מעודד ותומך טרור, מכל מקום, משפחה זו היא בגדר 'כל היוצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא' , משפחה זו היא אבן בוחן מובהק בה כל אחד מבין כי סטיסטית החשש כי ילדי משפחה זו יפגעו ביהודים הוא גדול מאוד ולכן אסור לנו לתת להם להמשיך ולחיות בינינו.
רגשות הנקם מבעבעים ובצדק, התחושה כי נהפכנו למרמס, היא מכאיבה ומשפילה. אי אפשר להמיר נקם בחוויית בנין ויצירה – "ועת לכל חפץ". והראוי הוא כי "לארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו", אך קצרה ידינו לעת-עתה.
הצעה זו לגרש את משפחת הטרור צודקת ומוסרית והתורה נותנת לנו כח לבצע אותה. השינוי בנקודת המוצא יכול למנוע את החטיפה הבאה חלילה, הוא בודאי יגביר את יכולת התמרון, המיקוח וההכרעה גם בגזרת עזה.
אם נכוון את המבט פנימה אלינו כעם, נוכל להתבונן עמוק יותר. השיח הכפוי המעצים את הפרט, את אחריותו הבלבדית למעשיו ולגורלו, המרחיק את הוריו ואוהביו מלהיות ערבים ואחראים לו, פורם שלא בטובתו את הקשר החם בין אדם לרעהו, את האכפתית הכל-כך טבעית בין אדם לעמו. דומה, כי 'הרגשת הביחד' ששטפה אותנו בשבועיים האחרונים הרי היא כתגובת נגד לשיח המקובל כמעט בכל מדיה אפשרית, שיח 'מקרר', מנוכר ומפריד. השבת היחיד אל הכלל לא תשפיע רק למוטב, לדון את הרבים על חטאי היחיד, אלא בעיקר תשפיע לטובה, לחוש כי באמת, אנשים אחים אנחנו, גם מעורבים בדעת זה עם זה וגם ערבים ונעימים זה על זה.