מטרת המאמר לנסות לתאר – קצת מזוית פסיכולוגית וקצת מזוית רעיונית – את "מצב הרוח" הלא-רשמי והבלתי-מדובר-מספיק של מערכת החינוך הדתי-לאומי שלנו.

אין כאן ניתוח מדעי ולא סקירה ממצה. הדברים לוקים בהכללות, מנוסחים פה-ושם בחריפות (אולי לא מספיק חריף, יאמרו אחרים) ונושאים לעיתים אופי פולמוסי – שבמידה שהצליח להרגיז את הקורא ולגרום לו לחשוב מחשבה חדשה, הרי שמכאן יבוא שכרו של הכותב ומכאן תבוא כפרתו.

ואף שה"מצב" דווקא כן מדובר, ובמסגרות חברתיות שונות; ימי עיון ופורומים נכבדים מכונסים שוב ושוב תחת הכותרות: "היכן טעינו?", "פני החינוך הממלכתי-דתי לאן?", או "תשובת הדור – כאז וכהיום". אלא שכל באי הכינוסים הללו – המרצים ושומעי-לקחם – יוצאים מהם שוב ושוב ברגשות מעורבים: מצד אחד, אין ספק במידת הרלוונטיות ובתקפות של תורת הרב קוק זצ"ל לימינו ולנפשות ילדינו. ומאידך – "אז למה זה לא עובד בשטח?".

סימנים שונים ומשונים מעידים על מה שליבם עוד לא יודע – או יודע ועדיין לא גילה לפה: משהו השתבש בדרך; ואם לא בדרך הראשית, אזי אולי בדרכים הצדדיות?

על רקע ההדחקה הכללית של קשיים וחרדות צפים בקרב הציבור הדתי-לאומי פתרונות עגומים, בכיוונם של שני הקטבים הקלאסיים: תהליכי "התחרדות" בקצה האחד, ובקצה האחר, חצייה ברגל-חופשית של כמה וכמה קוים – רעיוניים והלכתיים – שנחשבו עד לא מכבר "אדומים". אגב, ההתחרדות הנ"ל ניכרת בשתי פנים שונות: א. לכיוון ערכיה וצורות חייה של החברה החרדית. ב. לכיוון הפונדמנטליזם המרכזניקי החדש-ישן.

וישנו הרוב הדומם, הנושא בעול המלאכה כפוית-הטובה של החינוך הדתי-לאומי או ה"ממלכתי-דתי". אל כל קוראי הסקירה הזו, הממקמים את עצמם בקרב הרוב הזה, מכוונים הדברים – תוך התנצלות-מראש על משפט או ביטוי שיש בהם בכדי לגרום עגמת-נפש זמנית.

 

 

"את אשר יאהב ה' יוכיח, וכאב את בן ירצה".

האם זה הזמן – ישאלו רבים – לחטט בפצעים הפנימיים? לדגדג את נקודות התורפה? כשהבית בוער וכשהאדמה מתחתיו רועדת למי יש זמן וכוח לסדר מחדש את הרהיטים ולמרק את הכלים?! וחוץ מזה, האם "בחוץ" המצב יותר טוב? האם מצב החינוך בשתי החברות שלצידנו – החרדית והחילונית – יותר תקין? יותר מוצלח?

התשובה מורכבת: מצב החינוך בשתי החברות שלצידנו אכן יותר קשה ומסובך. בלי לשכוח שבכל אחד משני הזרמים הנ"ל קיימים כמובן גוונים ובני-גוונים – ובכמה מאלה קיימות מגמות מובהקות של התעשתות, תודעה-עצמית ונסיונות החייאה – הרי שעדיין די ברור: שתי המערכות, החרדית והחילונית, מצויות כיום בתהליך דרמטי ובלתי-הפיך של בלבול, מושפעות-בלתי-נשלטת ואובדן דרך. מאפייני התהליכים הללו וקצב ההתקדמות שלהם אמנם אינם זהים בכל מקום, אך ניכרת בהם תאוצה; תאוצה וגם התחלות של הרס עצמי.

דווקא בשל כך, בדיקה גלויה ואמיצה של מערכות החינוך שלנו, היא קריטית. במוקדם או במאוחר תתרחש הרי קריסתן המושלמת, ההכרחית, של כל האידיאולוגיות (כמו גם האנטי-אידיאולוגיות) אשר סבלו מקבעוניות, מחד-צדדיות ומתחושת הגמוניה ובלעדיות. כאשר יקרה הדבר הזה – לאן יפנו כל פליטי המוסדות, המימסדים, הישיבות הקדושות, כנסיות השכל, כנסיות האמנים והקתדראות? על כתפי מי יתמוטטו בבקשת פשר ובבקשת דרך ועזרה?

אסתכן בהערכה: עיקר המעמס הרעיוני והנפשי של המשך החיים היהודיים בארץ יפול על כתפיו הצרות-אך-המחושלות של הנער הדתי-לאומי שלנו. הוא יוותר היחיד שיהיה מסוגל להבין – מתוך הכרת עצמו ומתוך מעמקי עולמו המורכב, המסוכסך והייחודי – מה קורה מסביב.

לאחר שלב ההתמסרות בת עשרות השנים לבנייה הפיסית של ארץ ישראל, ממשמש ובא ככל הנראה, שלב הבנייה הנפשית והרוחנית: סדר-יום חדש מוכתב לנו, באמצעות ילדינו ותלמידינו. ולכן הניסיון לחטט בפצעים הפנימיים ולדגדג את נקודות התורפה, ולכן – עכשיו.

 

הכותב, העובד לפרנסתו כמורה וכמנחה סדנאות-כתיבה במסגרות חינוכיות שונות, זוכה שוב ושוב בחוויה משמעותית המומלצת בחום לכל ציבור הרבנים והמחנכים: להסיט קמעא את וילון התודעה הרגילה ואת מחסום הבושה, ואז, לראות לרגע ולשמוע את הקולות והברקים: מה באמת קורה לחבר'ה, ומה במקביל – כסיבה וכתוצאה – קורה לנו.

מתוך כמות עצומה של חומר רלוונטי הנכתב במסגרות הללו בשנים האחרונות, נבחרו השירים וקטעי-הכתיבה שלהלן והם מוגשים כ"איורים" להמחשה וכנקודות-ציון במהלך הסקירה. כל הקטעים נכתבו ע"י נערים בישיבות תיכוניות ובישיבות-הסדר שונות (גם תלמידת אולפנה – אחת מני רבות ומוכשרות – מיוצגת כאן). אין מדובר בחבורה של "נפלטים, חריגים ואובדי-דרך" כי אם בבני רבנים ובתלמידים כשרוניים החיים במרכזו של בית המדרש. תעודת-עניות היא לנו שכמעט כולם בחרו להסתתר – ברשימה זו – מאחורי שמות בדויים.

   

 

 

                            יואב                                  

                               

 

הוא אינו "תלמיד חכם" במובן שאליו התכוונו רבותינו, אך הוא תלמיד, חכם; כלומר, תלמיד מן-המנין בישיבתנו, ובמקביל, חכם-אינטואיטיבית, ויודע – תודה לאל – הרבה יותר ממה שניסינו ללמדו. 

הציפיות הרוחניות שלו – מעצמו ומסביבתו הקרובה והרחוקה – גבוהות ומפותחות לאין-ערוך מן הציפיות הזכורות לנו, כשהיינו בגילו.

אלא שהן כמוסות וכמעט בלתי מבוטאות.

אין לו מתי, היכן ואיך.

השירות הצבאי שבאופק – ה"סדנא דארעא" האולטימטיבית – כבר נותן בו אותותיו מגיל חמש. החייל המיוזע והמנושק, המגיע הביתה לשבת, הוא-הוא מודל ההזדהות האמיתי, המאפיל בעצם על כל ענין שיארע ושיידון בי"ג השנים הקרובות.

ועם זאת, עולמו עשיר באופן מפתיע. אלא שהוא אינו מכיל רעיונות מובנים, אישים מופתיים ושיטות, כי אם דעות מקוריות, אינטואיציות חריפות, ורגשות. לכך קשורה גם העובדה הבאה: את המקום הנפשי השמור בדרך-כלל לתלמידי החכמים ולמנהיגי האומה לדורותיהם תפסו עתה אמנים, מסוגים רבים ושונים, והחברים!

 

 

גם על הגוף הוא סומך. ולכן הוא קשוב גם לו ומסור לו.

הוא כבר מאס באופי המופשט והמילולי כל-כך, המאפיין את העולם הדתי שאליו הוא מוזמן להצטרף. "אבל מה תכל'ס?" הוא שואל או מנסה לשאול – אף כי הפסוק שבאמת מסתובב לו בראש הוא "נוראות נפליתי! נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד"… רבות מן הכמיהות מרחיקות-הלכת ביותר שלנו מוכרות לו כעובדות חיים ממומשות-מזמן במציאות! האם נכון לומר שהאנרגיה, לדידו, עושה כרגע, בזמן-אמת, את כברת-הדרך הקריטית מהרוח אל החומר? (זו כברת הדרך של כל ההתאחדויות והחיבורים המפורסמים, שאנחנו רק חלמנו ודברנו עליהם לאורך השנים).

במידה שכן, היינו, במידה שמושגיו ודימוייו כבר אחרים משלנו, ואופקיו כבר חדשים (אף כי אמנם טרם לבשו צורה), הרי שממילא חסרה לו אותה מודעות עצמית מסוימת, המאפיינת את מוריו, אנשי הרוח; וכך אולי עלינו להבין את פשר שתיקתו הרועמת, או את משמעות בדיחותיו הציניות ב"שיעורי אמונה".

הוא כבר, במידה כזו או אחרת, בחור יוצא מן הכלל; כלומר, בחור שמצליח בעזרת תעוזה רבה ("חוצפא יסגא") – ובעזרת ה' – לצאת מן ה"כלל".

 

    

                                                                                                         יוחאי

 

 

אם התמזל מזלו הרי שנפלו לידיו ספריהם של הרמן הסה, קנוט המסון, פנחס שדה או זלדה. בקוראו בהם ידע: א. אני בודד אבל אני לא לבד. ב. עכשיו אני יכול ואני רוצה להתפלל. ג. עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל: אני לוקח מכם חופש; לוקח נשימה ארוכה ועמוקה; וחוזר אליכם – לא יודע מתי – "בגדול!"

וכאשר קנתה לו חברתו כמתנת יום-הולדת את פרקי הכתיבה האישיים של הרב קוק, המכונסים בספרון "חדריו", הוא חש כי השמיים נפתחים מעליו לראשונה: יש כיסוי! יש גב אנושי מאחורי האידיאולוגיה! את הרב קוק כפי שהוא באמת, את הרב קוק שרבנים כה חרדו מחשיפתו, הוא מתכוון "לקחת", אבוי, "ברצינות"…

מכאן, ובאופן טבעי, הוא מגיע לשיעורי חסידות. ספרוני ברסלב – כרוכים בין מפות מדבר-יהודה – מצויים תמיד בתרמילו. הוא יגמור את ה"בגרויות", בשביל ההורים; יסייר במאה שערים, בגלל היושר והסקרנות; נשמתו האלוקית היא שתדחף אותו לחפש את עצמו במועדונים רועשים ועשנים, או במזרח.

איש מעולם לא הסביר לו, אך הוא כבר יודע: אין ברירה; עליו להיות עוד יותר רציני ואחראי מן המבוגר שמולו. עליו להיות המבוגר כאן, שכן הרב, בעצם, ילד.

 

                                         אביב

בסיום שרטוט הקוים הכלליים הללו לדמותו של הנער חובש הכיפה הסרוגה, כדאי לציין גם את העובדה הבאה: הנער הזה הוא בדרך כלל עלם-חמודות, יפה עיניים בוערות, ובנוי – פיזית – לתלפיות. די להשוות את מראהו לשני סוגים אחרים של נערים בני גילו (נערי ש"ס ענודי הסטרטקים ושעוני-הזהב, ונערי "דור השלום" במגוון נזמיהם) כדי להצדיק את הציפיות הגבוהות שאנו תולים בו – כשיגדל…

השילוב של חוסן פיזי, מודעות סביבתית ואקולוגית, אהבת הארץ כפשוטה – יחד עם אותו אוצר בלום של כמיהות וציפיות חדשות-במהותן – מבטיח ונותן תקווה: הנה איש, צמח שמו, ומתחתיו יצמח.

אלא שבינתיים הוא בורך, כך נראה, גם במנה כפולה של הורמונים…

איזו התיחסות-מצידנו מקבלת עובדת התגלגלותו בפאבים ובמועדונים למיניהם? האם יש לו למי לספר על התנסויותיו המיניות (או על העדרן)?

הוא כבר גם "הסניף"; פעם אחת בסיני, בטיול עם החבר'ה, ופעם אחרת ב"יום ירושלים", כששליש מהכיתה רקדו לכותל והיתר הסתובבו בעיר. האם מישהו בסביבתו – שכבר עבר את "השלושים" – מסוגל לדבר אתו על המשמעות הרוחנית של מעשיו? המשמעות הרוחנית החסרה לו כל-כך, עד שלמען מגע עימה הוא עשה ויעשה מעשים מעניינים עוד אפילו מאלה! 

 

ועם כל הדברים והאמת האלה – האם נחשפו במלואן המורכבויות העדינות? ההתרוצצויות הפנימיות-באמת? האם הבנו את פשר תשוקתו הבלתי-נלאית לביטוי עצמי – לראות את הדברים, וגם להראות, "איך שבא לי"? התשובה היא לא. נשמותיהם של צעירים אלה, שעל כתפיהן הוטלה משימת-שרידה כבירה, מסווגות למרבה-המזל כ"סודיות בהחלט". אך במידה שנגענו, ולו רק בקצוות אחדים, של פצצת האנרגיה הזו – הנער חובש הכיפה הסרוגה – הרי שיש טעם כעת לבדוק מי הדמות הניצבת מולו: כיצד מתארגנת "המערכת" אל מול האתגר החדש?        

 

 

 

 

 

הוא מתכוון לטובה. הוא חש כשליח עז-נפש בשדה הקרב האמיתי של החינוך. הוא במשך כמה וכמה שנים לא עושה ענין מנומך-המשכורת ומהתנאים בכלל – בזוכרו מה עיקר ומה טפל, מה כללי וחשוב ומה אישי ופרטי בלבד. הוא משתדל "להסתחבק" עם החבר'ה, מארח אותם בביתו ל"עונג שבת". הוא תמים פי כמה וכמה מתלמידיו, שכבר יודעים על החיים עובדות שהוא עצמו נבוך ומסמיק רק מלהרהר בהן.

כשהוא מצליח בשעת לילה מאוחרת לתפוס את אחד מתלמידיו היותר-מעוררי-קנאה-בחווית-החופש שלהם, לשיחת-נפש חשובה, אין הוא מבין על מה ולמה ממתינה לו בבית אשתו הפגועה, החשה קיפוח מתמשך. זו תורה וזו שכרה?! האפשרות לשתף אותה במה שבאמת עובר עליו בעבודתו עם הכיתה נראית לו דמיונית. וניתנת האמת להיאמר: הוא חש מצוקה ביותר מחזית אחת של חייו. גם בתחום האינטימי ביותר, תחום יחסיו האישיים עם ה"ריבונושלעולם", ניבעים אי-אלו סדקים לא-ברורים. מי או מה מקשיב לי שם למעלה? מדוע יותר ויותר קטעים בסידור מדברים בשבילי פחות ופחות? מה אני הייתי כולל ולא כולל בהלכות תפילה – או לחילופין: מה עוד מצוי בעולם ובתוכי – מלבד הלכות התפילה – שיכול לסייע בידי להתפלל בכנות, מהלב.

הסתבכתי קצת? הוא נחרד; נכנסתי בטעות ל"כבשן"? לאותו פרד"ס מסוכן שאין ממנו יציאה?

שוב "ירידה לצורך עליה" הוא ממהר להזכיר לעצמו את לקח רבותיו מן הישיבה. ואם נכונים הדברים בכלל, בכנסת ישראל, שמא תקפים הם גם אצלי?   

צר לו באמת על כך שלענינים העמוקים הוא אף פעם לא מצליח להגיע עם התלמידים. בעיות משמעת, העדרויות ואיחורים מרגיזים, שיעורי הגמרא המפרכים והמתסכלים, כל אלה כבר ייבשו אותו כמעט לגמרי. אגב, הוא נזכר שאמנם שאל פעם, באיזו ישיבת-צוות נשכחת: "למה בעצם אנחנו משקיעים כל כך הרבה זמן וכוחות בגמרא הזאת כשאיש מאיתנו לא ממש יכול להסביר בשביל מה זה טוב ומה זה נותן למתבגרים שלנו?" הוא כבר לא בטוח אם אמנם העלה את הדברים הללו על שפתיו ובקול רם או שמא רק על לבו. אלא שכך או כך, הנה זו התשובה שהוא יודע שיקבל משאר חבריו לנגמ"ש: "קודם-כל, אל תכליל! דבר בשם עצמך! וגם – זה ממש לא הזמן לפתוח שאלות מהסוג הזה. וגם לא הפורום. וחוץ מזה, הגמרא היא הרי היסוד, הבסיס של כל התורה! במה אתה חושב שצריך למלא את כל שעות הבוקר בכיתה אם לא בזה?!"

ובאמת, במה אני חושב שצריך להשקיע את הזמן בישיבות התיכוניות?

אלא שהשעה כבר מאוחרת והמערכת לוחצת. בשבת, בעז"ה, נוסעים לירושלים, לישיבה. שם ננסה אולי לתפוס שיחה עם אחד הרבנים ונחזור מחוזקים ומתחזקים בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו.    

 

להלן רשימה כללית של הסתירות אשר עימן כמעט לא מתמודד – לדעת הכותב – הר"מ המצוי:

 

    

רגשות. יש דבר כזה.  

הסתירה הראשונה – הנוצרית-כמעט – מצויה בין רגשותיו האישיים של איש החינוך הדתי-לאומי לבין רגשותיה של "כנסת ישראל".    

על כל מה שהנשמה בתוך-תוכה חשה כלפי ה"ריבונושלעולם" וכלפי כל אדם ואדם מישראל – הוא למד ומלמד. "אהבת ה' הטבעית", ובכלל, "הטבע האלוקי של הישראליות", נראו לו תמיד לא רק אידיאל נשגב ומופשט בלבד אלא דרך חיים ממשית. דרך חיים שהוא ורעיתו שתחי' הגו בה בהתרגשות כבושה בימי האירוסין הרחוקים ובחרו על פיה את מקום מגוריהם ואת עיסוקיהם. ליתר דיוק, הוא דיבר על כך ארוכות באוזני כלתו – תוך שהוא מקריא לה קטעים נבחרים מסיכומי השיעורים השמורים עמו עד היום בקלסר הפרחוני – ואילו היא הקשיבה לו בעיניים תמימות ולא העלתה בדעתה את ממדי התפקיד הקשה וכפוי הטובה שהוטל מני-אז על כתפיה הרכות: לקרקע, לאפס כשצריך, לשאול שוב ושוב את שאלות-התם המביכות, ולבסוף, להיות המממשת והמיישמת של הקודש – במטבח, בכביסות ועם הילדים…

ברור וידוע ש"מעמד האשה" בחלקים רחבים של החברה הדתית-לאומית, מצוי בתהליך התפתחותי מתמיד של שינויים והתעדכנות. אלא שגם בהקשר הזה – המשמש כיום נושא לדיונים רבניים רבים – טרם הונח "על השולחן" משפט-המפתח האמיתי: הרגשות שלנו מול העולם הרוחני שלנו.

 

 תבן

                                               יעל טחובר

 

רגשותיהם העדינים של הצדיקים הטהורים, אשר רודפים אך טוב ומצליחים תמיד להוסיף אור, אינם בהכרח רגשותיו. הוא חש בטעם ההחמצה אך אינו יודע לאן יוליך את תסכוליו. מה שכדאי בכל מקרה להמשיך ולעשות בינתיים, הוא לפחות לחנך לכך: להדריך את הנערים להיות "גדולים", לחשוב ב"גדלות"! אם אני לא הצלחתי – אולי יצליחו הם.

אגב, לעיתים קרובות המצב חמור אף מזה: איש החינוך אינו מודע אפילו לאופי עולמו הרגשי האמיתי. אין הוא מודה כלל בקיומם של רגשות קשים העומדים בסתירה לרגשות הנכונים והראויים – ה"מידות" שלהן הוא מטיף בעיניים רושפות.        

 

חוסר הלגיטימיות של המחשבה האישית והעדר ביטוי כן לרגשות כמות שהם באמת, נחשפים במערומיהם פעמיים: הן מול הרגשות ה"תקניים" שאיש החינוך עמל על הנחלתם לבני הדור הצעיר, והן מול המילים שהוא יודע שמומלץ להשמיע מדי-פעם באוזני תלמידיו: בואו נדבר דוגרי. כל אחד מוזמן לומר כל מה שהוא מרגיש. דאגה בלב איש – ישיחנה.

אלא שכשרוב הנערים חשים בפער הקיצוני בין ההצהרות הללו לבין מה שרבם מוכן לממש-בפועל ברובד של בינו לבינו, ברובד של בינו לבין רעיתו, ובעיקר: בינו לבינם! – מה הפלא שהם שותקים, מחייכים מתוך מבוכה או מתוך רחמים, ומחפשים בדחיפות שפה אחרת, תכנים אחרים, מודלים חדשים להזדהות, ובסופו של דבר – תורה חדשה.

 

 

    

     עדר התאו

                                                אלדד

חופש?! – "למתים חופשי!", "החיים אינם פיקניק!", "אין קניין תורה, ובודאי לא קניין מידות, בלי עמל! ולהזכירכם: ארץ ישראל נקנית ביסורים!"

מבולבלים וחסרי אונים מאזינים אביב, אלדד, יוחאי ואמיתי לדברים הנכוחים. איך להסביר לו שאין להם שום דבר נגד התורה, המידות או ארץ ישראל. גם אין להם "בעיקרון" שום דבר נגד עבודה. אבל איך כל זה קשור לחופש?! כל אחד מהם הרי נושם את האידיאל הזה מיום היוולדו, ויותר מזה: רובם הגדול חש בכל מאודו באמת הגדולה: דתיות כנה ואמיתית תיתכן אך ורק מתוך חופש, החופש לצעוד עצמאית בדרך החופשית, המובילה – "כשנגיע, נדע לאן!".

עולה בדעתם האפשרות העגומה, שמורם ורבם לא חווה מעולם תחושת חופש!

לחשוב פעם מחשבה אחת משלך עד סופה – ניסית פעם? או לדמיין חופשי-חופשי – ולא את מעמד-הר-סיני לפי המדרשים…

הם אמנם שמעו ממנו לא-פעם דיבורים על חרות. אל תקרי חרות וכו'. "חרות על הלוחות" היינו תעשו מה שאתם רוצים כל עוד אתם, כמובן, לא חורגים מן המסגרת ההלכתית. הנה שוב: אתה לא מבין על מה אנחנו מדברים! אתה מכריז על בחירה חופשית; אך האם אתה באמת בוחר כרגע במה שאתה עושה?! ואם אכן כן – מדוע שלא נבחר גם אנחנו?

 

האם אני באמת בוחר.

התשובה לשאלה הזו קשה מאד והיא מכילה בקרבה סתירה בעלת השלכות בלתי-מוסריות בעליל. התשובה היא שההורה ואיש החינוך הדתי-לאומי אכן מקיים באורח חייו ובאורח מחשבתו סוג מסוים של חופש – אך אין הוא מוכן לספר על כך לאיש ובעיקר לא לתלמידיו! גם במישור הרעיוני וגם במישור של הלכה-למעשה הוא בהחלט כן מרשה לעצמו דברים שלעולם לא ירשה לתלמידיו.   

ישנן קהילות אשר בהן נלחמים ההורים והמורים על כך שבניהם יתפללו שחרית, מנחה או ערבית בציבור – בה-בשעה שהם עצמם "משתדלים" או "מצליחים" לעשות זאת לא יותר מפעם בשבוע. ואולי כאן המקום להזכיר כי דוגמא קשה עוד יותר מצויה במה שמכונה "תרבות הפנאי". הטלויזיה משחיתה את נפש הנוער! היא מקור האלימות, מקור הניכור מכל דבר שבקדושה וכו' וכו'. והנה, אותם הורים שנלחמו בבוקר על קיומו של ה"מניין" בבית הספר, נלחמים בערב על ההתחברות לכבלים! כיצד אנו מצפים מילדנו שיתייחס לשלל התירוצים המצוינים אשר באמתחתנו, בראותו אותנו מדברים גבוהה על גבולות ועל חובות הלכתיות, ומממשים, כגנבים בלילה, שעה או שעתיים של חופש?   

    

                                      אמיתי

האמונה הנאמנה של מרביתנו בעקרון ה"קמעא קמעא" לא קנתה אחיזה משמעותית בקרב חניכינו וחניכותינו בני העשרה. עם הנחת-פתיחה זו – כמו גם עם הנחות אחרות ברשימה זו – ניתן להתווכח מצדדים שונים. ועדיין, טענתנו היא שהפער בין חויות "תהליך הגאולה" של המורים והרבנים בני דור המדינה, לבין החוויה הישראלית הראשונית, הוא כה גדול עד שהוא הופך לאחד הגורמים העיקריים לאבדן האמון של התלמידים ב"מערכת":

איפה אתם חיים? תפקחו את העיניים! על "אתחלתא" של מה בדיוק אתם מדברים?

אלא שהשאלות הללו כמעט אף פעם לא נשאלות. אין את מי. ה"מהלך", ה"מתברר-והולך", מוצג כסניף אינטגרלי וכמקדש-מעט של דת האמת; בעצם, כמבוא וכשער בלעדי של היהדות; ובמצב דברים זה אין לנער – המצוי במקום אחר לחלוטין – סיכוי לפגוש את מי שהוא זקוק לו כמו לאויר: בן-אדם. במקום להתעמת, להתווכח, ולבסוף להזדהות, עם אישיות המדגימה – ולא רק בדיבורים – את אפשרות הטמעת הקדושה וערכי-התורה בתוך מציאות החיים הקונקרטית, מוצא את עצמו החניך הסרוג מאזין, פאסיבי, להרצאותיו הנמלצות של אידיאולוג חסר-קורטוב-של-אירוניה-עצמית הסובל לאחרונה מהתקפי-נוסטלגיה חוזרים.    

שהרי בני דור המדינה, וממשיכי דרכם הקרובים להם בגיל, זוכרים כידוע, כארוע מרכזי בחייהם, את מלחמת ששת הימים.

מה עוד נשאר לגמור – הרהרו האבות בינם לבין עצמם: קיבוץ הגלויות בעיצומו. ארץ ישראל הגיעה שוב לממדיה התנכיי"ם המקוריים והיא גם נותנת פירותיה בעין יפה. באופק – וכמובן שעם העלייות והירידות – תחזור הנבואה, תתכנס הסנהדרין, ייבנה המקדש – –

לעומתם, חובשי ספסלי בתי-המדרשות בימינו, מכירים משחר חייהם "תהליך" שונה בתכלית: תהליך השלום. במסגרתו סובבים כביכול מחוגי השעון בכיוון הפוך מזה של שעונם ההיסטורי של המורים והרבנים: ארץ ישראל דווקא מתקצרת מכל עבריה והר הבית שוב לא בידינו. גם סיני הקסומה אינה שלנו עוד. את קיבוץ-הגלויות החליפה ירידה שמשמעויותיה מתסכלות. כנגד מלחמת ששת הימים האלוקית והניסית, הם חווים מקרוב את מלחמת לבנון האכזרית, את הסכמי אוסלו המבלבלים, את רצח רבין, את מצב הרוח ה"לאומי" שמעולם לא היה אינדיוידואליסטי ואגוצנטרי ומפורר ממנו, את השלכותיה הקשות של עליית-יהודי-רוסיה "ההיסטורית"; ובאופק – הגולן…

במבחן המציאות הישראלית המיידית, מאבד המחנך חדור-ההתלהבות הדתית-לאומית את אמינותו. ובמידה שיתמיד להשתמט מדיאלוג עם השפעתה המנטאלית והסוחפת של התקשורת, למשל, הרי שהוא מאבד כך את עצם הרלוונטיות האפשרית של מעמדו ושל התורה שהוא מייצג.

 

                                         רז 

 החבר'ה חשים בשידוד-מערכות כללי, באפוקליפסה קוסמית ואישית. שפת הכאוס, שפת התהומות הנחשפים-פתאום ואופקיהם האין-סופיים, היא שפתם האמיתית. יעידו על כך הפוסטרים, החולצות המודפסות והמוסיקות שהם "מורעלים" או "מטורפים" עליהם.

במידה שאנו מאמינים שבסוף כל זה מצפה לנו אכן "התחדשות הנבואה", האם לא מן הראוי שננסה לעבוד – ולא מתוך התנשאות של המבוגר-הממתין-בסבלנות אלא בפנימיות ומתוך הזדהות – עם מה שממילא קורה?

האם נצליח לגייס את כוחות האמונה שבקרבנו על-מנת להשכיל ולראות בהתפוררות מערכות החברה והאישיות נקודת-מפנה חיובית?

ייקשה לתאר כאן כיצד ובאלו צורות יכולה החוויה הממושכת של התפוררות כללית להפוך לכלי ולאבן-הראשה בבנין האישיות החדשה. מה שבכל-אופן ודאי הוא: אין בניין לאומי אמיתי שלא על בסיס בניין אישי! ואין בניין אישי שלא מתוך החרות הגמורה להתבגר באמצעות ניסוי ותעיה! ואין לתלמיד, השומע מפינו על-אודות תהליך הגאולה של ימינו, כל אפשרות להגיע לידי הזדהות ללא הדגמה רצופה של העקרונות הללו – הדגמה העולה מתוך חיי המחנך.

המורה – מבקשים בלבם התלמידים – דבר אמת! דבר מהראש, את מה שאתה באמת חושב; ומהלב, רק את מה שאתה באמת מרגיש! וכאשר אתה חש שהשאלה שנזרקה לחלל הכיתה גדולה עליך, למד לשונך לומר איני יודע. אנחנו רוצים לזכור אותך לא כמי שהיה לו תמיד מה לענות על כל דבר, אלא כמי ששרד – עם אמונתו – גם במצבי לחץ מכל הסוגים, וידע לשאול את השואלים שאלה שהיא מקרבת-לשמיים יותר מכל תשובה..

"העמידו תלמידים הרבה" – אומרת המשנה במסכת אבות – ופירש הרב יהודה-ליאון אשכנזי (מניטו): לא להעמיד הרבה תלמידים, כי אם להעמיד את התלמידים – הרבה!

העמדת תלמידים במובן הזה של תקומה מ"ישיבה" למצב של עמידה עצמאית, תלויה באופן בלעדי בדוגמא האישית של הרב, המנסה – בכל הכנות שהוא מסוגל לה – להעמיד את עצמו.  

 

ותזכורת להורה: הנער שלנו הוא בשרך ודמך. אתה ילדתו בצלמך ובדמותך. בקרבו משוקעת לא רק התורשה הגנטית הפיסיולוגית שאתה נושא עמך מקדמת-ד.נ.א, כי אם – ובעיקר – כל המטען הרוחני והנפשי שאתה מודע לו והמטען שאינך מודע לו.

חייו הם, בין היתר, מימוש והגשמה של אלף "התחלות", רצונות, כמיהות ו/או הדחקות שונות – שלך. האם אתה בטוח שחוויותיו הן עד כדי כך זרות ומוזרות לך?

מה שנובע מן הראייה הזו היא האפשרות הבאה: לנצל את תהליך ההתבגרות שלו לצורך המשך תהליך ההתבגרות שלך.

האם תוכל לנסות ולראות את גיל ההתבגרות של ילדך, כהזדמנות-פז יחידה במינה, לגבש לעצמך סוף-סוף כמה תשובות – או לפחות לנסח בכנות כמה שאלות ומצוקות?

 

"בכל צרתם – לו צר", שכן "עמו אנכי בצרה". כך מדגים לנו הקב"ה הורות מהי. אם אכן הבנת והרגשת – מתוך חייך – מה עובר כעת ילדך, הרי שראוי אתה להיות אביו, ועתיד השושלת, בעז"ה, מובטח.

 

 

לפני שנים ניסח הרב נריה ע"ה את ההבחנה הבאה: תלמידינו פוגשים את סיפור הבריאה שבספר בראשית בהיותם בכיתה א'. כלומר, שאת כל מה שיש (לכאורה) לתורה לומר להם בנושא הם קולטים כילדים. בהמשך, בימי בגרותם, הם לומדים פיזיקה וגיאולוגיה; כך שעכשיו הם כמובן יודעים על העולם עובדות חדשות והרבה יותר מעניינות… מסקנה אחת לפחות עלתה מאותה הבחנה: לשוב פעם אחר פעם במהלך שנות הלימודים אל פרשת בראשית וללמוד – תוך עדכון רמת-העיון – את מחשבות חז"ל וגדולי ישראל בהקשר הזה של סיפור הבריאה.

ההיגיון הפשוט הזה נכון כפליים בהקשר שלנו:

בעיני התלמיד מזוהה הרב – האחראי על "מקצועות הקודש" – עם התיאור הפשטני והנאיבי של אישיות האדם ושל המציאות. לעומת זאת, את עצמו – החווה כעת לראשונה את המציאות באותנטיות שלה – רואה התלמיד כמי שעמד סוף-סוף על דעתו ועל האמת. העובדה שאין בין רבותיו מדענים, אמנים ופסיכולוגים המסוגלים לגלגל עמו ועם עולמו החדש, בשפתו, מותירה אותו מול ברירת-המחדל הבאה: אני או הרבנים.

לכאורה אמורה היתה להיות קיימת גם אפשרות אחרת: להיפגש פגישה משמעותית ורלוונטית בזירה המרתקת של לימוד חלקים מתאימים מתורת הנסתר.

אלא שעל מהפך כזה אי אפשר כיום אפילו לחלום. הבשלות והמוכנות בקרב הנוער ללימוד הנסתר דווקא נמצאת כעת בשיא חסר-תקדים. הבעיה נעוצה שוב, בקונסטלציה הנפשית של הרב, המתאפיינת – בקצרה – בשתי התכונות הבאות: מרחק מן האישי ופחד מן הרוחני.

כך שאת התורה פוגש המתבגר בחלק ה"גליא" שלה: חומש בגיל הילדות, כנ"ל; משנה, גמרא, הלכות ורעיונות לאומיים, בגיל הבחרות – וזהו. הוא קולט, פחות או יותר, מה שיש לתורה להציע לו, ויוצא לדרכו בחיים… במוקדם או במאוחר הוא הרי יפגוש את ה"נסתר" החם, הרלוונטי כל-כך – בצורות ובגלגולים שונים ומשונים – וילך, כמובן, שבי אחריו; אך אז כבר יתרחש הדבר – בלי התורה…

 

אימתי וכיצד התרחש הנתק הזה בין העולמות? מה גרם לאבדן התקשורת בין הדורות?

אחת התשובות לשאלה זו טמונה, לדעת הכותב, בכשל רעיוני ואישי עמוק, כשל המתבטא בין היתר, בפירוש הרווח אשר לו זכה המושג "כלל" בתורת הרב קוק.                 

בעימות שבין הממשויות הנפשיות שבאדם, לבין ה"כלל" כסיסמת-קוד לכל היקר והקדוש, נחווה המושג הזה כאחד מן היותר חלולים במקומותינו.

אין ספק: ישנו "כלל" בעולמות העליונים. וישנה, לכן, גם תנועת התקדמות חוץ-אישית, או על-אישית, על פני מרחבי ההיסטוריה ומרחבי הארץ. אך זהו מושג פילוסופי, דחליל; שבלעדי זיקת-ההתיחסות האישית תלויה ממשותו על בלימה והריהו בחזקת פוטנציאל מופשט.     

התממשות תכני-הכלל בחיים – כמו גם התממשותם התודעתית, הרגשית והמעשית של כל מושגי היסוד היהודיים – תלויה, אין-מנוס, בהערכות ובהתכוונות מתמדת של האני מולם; בעריכת מיפוי ממצה (ומתעדכן תמיד) של כל המצאי החבוי ב"פרט". מונח זה הושם כאן במרכאות בגלל התגלית החסידית הותיקה: בקצה הקרקעית של חווית הפרט-דווקא, ימצא האדם, במוקדם או במאוחר, את קשר האחדות והחיבור העמוק אל כל פרט אחר בסביבה; במילים אחרות: ימצא את הכלל…

 

אלא שעד שכך יקרה, מנוצלת האידיאולוגיה ה"כללית", ה"ממלכתית", כאיצטלת-הסוואה. ה"הידבקות בנשמת האומה" ממלאת לאמיתו-של-דבר תפקיד פסיכולוגי חשוב: מתן חסות להשתמטות מהתמודדות מול מצוקת-היחיד. אידיאולוגיה שבה ה"פרטי" מושתק מפני שאינו קדוש מספיק היא אידיאולוגיה שאיבדה מלכתחילה את סיכוייה להתמוסס ולהכות שורש בתוך החיים האמיתיים.

מפליא הפרדוקס. דווקא תלמידיו של ההוגה, שניסח מתוך השראה כה עמוקה את תפיסת הפסיפס והארג האחדותי וההתפתחותי שבין הנפשות שבכל דור, הם המגלמים באופים ובמעשיהם כיתתיות מתנשאת, הדחקה-בפועל של ביטויי האישיות, ובסופו של דבר, מוצאים את עצמם לבד; חוג סגור, "פרטי", בתוך הזרם הגועש של עם ישראל.

איך להבין: האנשים המוצאים פגם וחסרון כמעט בכל תופעה רוחנית חדשה, המביטים בביקורתיות מזלזלת (ואולי מתוך קנאה?) בתהליכים הנפשיים והחברתיים הפוקדים גם את בני משפחותיהם ואת תלמידיהם, מציגים את עצמם כתלמידיו של הרב קוק; החוזה הגדול אשר נהפוך-הוא -ראה בכל תופעה, מוזרה ומביכה ככל שהיתה, אבן יקרה מפז בבניין ציון וירושלים.  

 

מתוך המצע האידיאולוגי הזה, המתואר כאן כמצב פסיכולוגי טרום-התבגרותי, נובעת ככל הנראה סדרת ההתנגדויות החדשות, המוכרות לנו בתקופה האחרונה: ההתנגדות ללימוד "נסתר" וחסידות; לעיסוק בספרות; ובמקרים קיצוניים, אף לשירי הרב שלמה קרליבך.

 

החסידות מתוייקת, אין טעם להכחיש, כ"פרטית", כדרך אישית בלבד; וגרוע מזה: כזרם גלותי איזוטרי שאין צורך של ממש להביאו בקהל מניחי היסודות ל"תורת ארץ ישראל הגואלת". בה בשעה, שתורות החסידות לגווניהן לא זו בלבד שהן מובילות תמיד ובסופו של דבר לחווית-יחד, לערבות ולשיתוף רגשי עמוק עם כל חלקי עם ישראל, אלא שדווקא הן היוו המפוח, הסדן ולבת-האש הלוהטים ביותר מאחורי כל החזון והמעש של שיבת ציון. יתרה מזו, התלמיד המעלעל והוגה בספרים הדחויים הללו ("כשתהיה בן ארבעים", "כשתהיה בקי בש"ס", "כשתגמור את מהלך ההתבררות של הקודש, ההופעה של הכלל, השמחה, הענווה, הממלכתיות, של ארץ ישראל") מזהה בהם בעליל את זרם החשמל מחיה הנפשות, הזרם הזכור לו דווקא, וכה-לטובה, מאותן פעמים רחוקות, בודדות, בהן עלעל לראשונה בחשאי בכתבי הרב קוק – בטרם קימטו את נפשו הנפעמת אלפי שיעורי אמונה דוגמטיים, מעורפלים, צחיחים ודוממים כקוטב הצפוני, וחסרים חיוך אחד לרפואה!

 

ליחס קיצוני עוד יותר זוכה הספרות, השירה והאמנות המודרנית. אלה נתפסות כמסוכנות לנפש ולנשמה; או לעיתים קרובות, עקב בורות מדהימה, כחסרות מובן ומשמעות.

אך דומה שהפחד העיקרי מספרות נעוץ, שוב, מהגדרתה המוטעית של זו כ"פרטית בסך הכל", בעוד שאנו עוסקים הרי בבניין האומה…

השיר והסיפור הם אמנם מבע אישי, אך מהו המבע האישי אם לא שיקוף מרתק של תבנית נוף מולדתו של הכותב?! 

גם נוכחותם, המועצמת בדרך-כלל, של רגשות בספרות, והדומיננטיות של רעיון החופש, מרתיעים כנראה את הממונים מטעם-עצמם על בניין האומה. כל זאת, כשדוגמאות מאלפות מן ההיסטוריה הרחוקה והקרובה מוכיחות בבירור: עולם רגשי מפותח וחופשי הוא הבסיס החיוני הראשון בבנינה של אותה אומה.

בהסתייגות מעיסוק בספרות ובאמנויות יש משום עושק רוחני. דומה הדבר להורים המלבישים את ילדם במיטב המחלצות, מכף רגל ועד ראש; ורק זכות אחת מונעים הם ממנו: את הזכות לבדוק במראה איך הוא נראה…

שיחות בנושא זה, שקוימו במשך השנים עם דמויות מרכזיות בשדה החינוך, היו מתסכלות ומדאיגות. שוב ושוב עמד הכותב חסר-אונים מול הטכסט הרשמי שבפי הדוברים, טכסט העומד בסתירה עמוקה לתת-טכסט, המבצבץ מבין השיטין של העמדה המטעה: אנחנו כמובן בעד ספרות, בעד ההתבטאות של הנשמה; אבל מצד שני – בגבולות הקודש! שלא תתפתח חלילה סגידה לאני! 

 

אך מאימתי, מכובדי, יש לו לקודש גבולות?! ולמי מכם – רבותי – המלצה טובה יותר משל איוב בפסוקו "מבשרי אחזה אלוה"?!

 

                                   

"לפני כל הוי-ה חדשה יקדם ההעדר הגמור", לימד את כולנו המהר"ל. ברוח האמת הזאת יש להבין את מגוון תהליכי ההתפרקות שתוארו כאן. זהו תהליך הכרחי ובעל ערך היסטורי קריטי שאין איתנו יודע מה ומתי תוצאותיו.  

גם אם מסיבות שונות לא נבחר להשתלב בו ולהזדהות עם הנפשות שעל גבן עושה הוא את דרכו, נאלץ – למזלנו – לחיות בתנאי התהליך הזה בעתיד הקרוב. נתפלל אם כן, לצור ישראל וגואלו, שיתן לנו את כוחות הנפש והאמונה, להיות בנים, תלמידים, הורים ומורים, בעת הצרה המופלאה הזאת.

 

 

 

                       אלחנן ניר 

 

יונדב קפלון

ירושלים אדר א תש"ס