כל הדרכים בחזקת סכנה 

הסתיימו ארבע שנים. הגיע העת לארוז את המטלטלים ולצאת לדרך. מי לשרות לאומי, מי ללימודים ומי לחתונה… יחסית לאותה יציבות שזכיתן לה באולפנה, ההליכה לקראת היעדים החדשים ניתן להגדירה כ'דרך' וכבר נודע כי "כל הדרכים בחזקת סכנה". 'יציבות' אינה רק לנוע פיסית מהבית לאולפנה ולהיפך, שיגרה מבורכת החוזרת על עצמה יום אחרי יום שנה אחר שנה, אלא בעיקר יציבות מנטלית. מעגלי חברות, מורות, דרישות קבועות של המערכת כמו גם הויתורים הידועים מראש, תובנות, השקפת עולם, והכי חשוב היכרות שלי עם עצמי – ה'בבואה' החביבה הנשקפת אלי (כ'אור חוזר') מכל מעגלי היציבות שהזכרנו. 
כל זה הולך להיות מאוים. כשיוצאים מהבית, מהאולפנה, ממעגלי התמיכה (בעיקר מעגלים רוחניים-נפשיים) המוכרים, יתכן, וקרוב הדבר כי על 'כל דבר פשוט' תערמנה קושיות וספקות, וכל 'פרה קדושה' תעמוד לשחיטה… 

התמודדות עם 'הרע' 
בפרשתנו (פרשת 'נשוא') מוזכרים תפקידי הלויים למשפחותיהם גרשון, קהת ומררי, כאשר רק בשניים מהן מוזכרת המילה 'נשא'. אצל בני הקהתים ובני גרשון נאמר: "נשוא את ראש", ואילו אצל בני מררי לא מצוינת נשיאת ראש. ומדוע יגרעו בני מררי מאחיהם ואפילו מישראל שגם בהם מוזכרת במפקד נשיאת ראש? 
על כך משיב ה'שם משמואל' (תרע"ו): "אף שכולם (בני לוי) עבודתם במידת הגבורה ב'סור מרע', מכל מקום יש בהם ג' בחינות. א. יש שהרע אינו יכול לקרב אליו אפילו לבלבלו במחשבתו כלל. ב. יש שמבלבלו אבל על כל פנים מגרשהו ממנו. ג. ויש לפעמים אינו יכול לגרשהו ממחשבתו לגמרי אבל על כל פנים הוא מתמרמר על רוע מצבו ולאט לאט מסלקהו ממנו". 
קהת– 'מקהים את שיניו' של 'הלא טוב', ולא מאפשרים לו לחדור לתחומם. גרשון- מגרשים אתו לאחר שעלה בידו לחלחל מעט אל הלב, ואילו הבחינה השלישית הם בני מררי המתמרמרים על רוע מצבם, לאחר שנפלו בשחיתותם. 
מבאר ה'שם משמואל' כי קהת וגרשון 'מיוחסים' בתורה ובכורה, וכן הוא במדרש: "אע"פ שגרשון בכור, ומצינו שבכל מקום חלק הכתוב כבוד לבכור, לפי שהיה קהת טוען הארון ששם התורה הקדימו הכתוב לגרשון שבתחלה" 

קהת – תורה – צדיק 
יש מי שמוכתר בכתר 'תורה' – בהפשטה יש לומר כי יש בתורה משהו שקורא תגר על המציאות, בבחינת 'לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר רע' , ובודאי ב'דברי שמים' יש מקום וצורך להתעמת עם רשעי עולם הנוהגים בפשיטות כמנהג העולם וחשים כי 'תתאה גבר' -'והאד (הגולמי) העולה מן הארץ' חזק יותר ולכן אמיתי יותר. במאמר מוסגר נציין כי לא מעט הן הרוחות המנשבות כיום, המנסות בכל כוחן לצייר את התורה כספר הומאניות מתחשבת וסובלנית, כך, שכביכול, אין ולא יכולה להיות מחלוקת בין מוסר התורה למוסר האנושי המודרני. התוצאה נראית הרבה פעמים כאילוץ מלאכותי וכאינוס 'המפה לשטח' – אך כרגע אין זה מענייננו. 

יש לתורה איזה מבט תקיף וחודר השואף לעצב את המציאות כעולמה הפנימי. יש מי ששותף למבט הזכרי הזה – "ותמונת ה' יביט' – וגובה לבו בדרכי ה' לכוף כל באי עולם. באוירה התקפית (משפיעה) זו פשוט אין אופציה אחרת. נוסיף, יש שדורשים את המילה 'קהת' כ'קיוהא'- חריפות. ולענייננו כחריפות של תלמיד חכם שרותח מחריפותו. אדם החש את טוב ה' כמציאות טבעית יכול לחוש 'נשיאת ראש' ותקיפות בהתנהלות מול קשיים וחולשות. מי שקצת מתמצא במונחי התניא ודאי הבחין כי ניסינו לתאר את מדרגת ה'צדיק וטוב לו'. 

גרשון – בכורה – בינוני 
ה'בכור' מיוחס באופן טבעי – 'מקומו שמור'. המיוחס בכתר תורה נושא בתוכו בשורה (-סוד), עומד הוא מולה בהכנעה (ולכן הוא גם מוכן להכניע אחרים תחתיה…). אך ה'בכור' מרגיש התנשאות טבעית מתבקשת. "בני בכורי ישראל" – בן מלך אני! הכח להדוף את ה'רע' מגיע מחוויה אריסטוקרטית-אצילית, ממקום זה הנפילה פשוט אינה נאה לי. מרגיש הוא בתוכו איזו נקודה נבדלת שמתקוממת על האפשרות לשתפה בחטא. איש 'גרשוני' כזה לא מצליח להתעלם מן ה'רע', אך בהחלט מוצא בתוכו כוחות ל'גרש' אותו. בלשונו של בעל התניא זהו ה'בינוני' החש כי רוח אחרת בקרבו. תכונה טבעית תולדתית מורשה מאבותנו הקדושים, השומרת אותו מליפול. "נשא את ראש בני גרשון"! 

מררי – מרירות – רשע (בעל תשובה) 
ויש מי שאינו חש כי נושא בשורה הוא. וגם אם כן, אין הוא מזוהה איתה מספיק כדי לקום ול'הסתער' על המציאות. מאידך, אין הוא מרגיש את עצמו נבדל מספיק מהגוי הממוצע, לפחות לא 'על פני השטח'. אכן, מודע הוא לאפשרות הרחוקה שהתורה תמסך בדמו, ולאפשרות כי יתקיים בו "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צב-אות הוא". גם חש הוא מרחוק את שייכותו הגזעית לישראל קדושים. אך היא הנותנת, הפער בין המהות העקרונית שלו למציאותו הממשית היום יומית גורם לו "להתמרמר בלבו על רוע מצבו". מי ש'מריר' ממקום כזה אין לו כח להתעלם מהרע, להתהלך ולפעול במציאות כבתוך שלו, מתוך בטחון בתמונת העולם המצוירת לו בלבו. גם אין בו כח להדוף את הרע מתוך איזו חוויה חזקה כי הוא עשוי מ'חומרים אחרים'. אך להתקומם ולהתמרמר על המקום הלא טוב שהוא נמצא בו כרגע, לשרוד בו – ו'להחזיק את הראש מעל פני המים' – מתוך איזו אמונה עיוורת כי כרתי ברית עם ה' יהיה אשר יהיה – יש בו כח! 
"ובני מררי שכל עבודתם במרירות הלב לא נאמר בהם נשיאת ראש" דומים הם ל'רשע' בפועל ול'בעל תשובה' בכח, שגדול כחו מהצדיק שכן שב הוא מתוך מרירותו בכח גדול ובכל לבו.  

הרב גדי בן זמרה – רב ומנהל באולפנת לבונה 
ניתן כדרוש "צידה לדרך" בשבת סיום שמינית תשע"א אולפנת לבונה