ומדוע באמת "כשנכנס אדר מרבין בשמחה"? מה היא באמת ה'שמחה' וכיצד קשורה היא דווקא לאדר?

"ונראה כשכל העולמות מסתכלים בהבורא יתברך בבהירות עליונות למעלה מכל העולמות, אז מחמת גודל בהירות הזה הם ביראה ופחד עד שהם מתבטלים במציאות, ואין להם שום שמחה כלל מחמת היראה ופחד שיש להם, עד שהם בטלים במציאות, ועיקר השמחה הוא כשהם חוזרים לעצמותם, ובהירות הבורא יתברך מצמצם עצמו ומתלבש עצמו בלבוש העולמות, אז הם בשמחה."

דברי ה'קדושת לוי' מזכירים את דברי הגמרא "כי כל מעשה בראשית בקומתן נבראו לדעתן נבראו לצביונם (רצונם) נבראו" – החשק להיבראות, כמו גם זקיפות הקומה (מן הסתם גם המנטאלית), תלוי בדעתם ורצונם של הנבראים. ה'נכונות' של הנברא להיות תלויה בהסכמתו. אם נצעד עוד צעד אחד נאמר כי ההסכמה והרצון להיברא מגדירים אותנו כנבראים, שאילולי כן, מה משמעותה של בריאה עצמאית אם היא מאוימת וייראה החיה בצל החלטה חיצונית הפוקדת עליה היִי!! נברא כזה הרי הוא 'חלול' ואין לו מעצמו דבר…

(במאמר מוסגר, חז"ל בדרשתם לומדים את דרשם מהפסוק "ויכלו השמים…וכל צבאם" – 'צבאם- צביונם', ללמדך כי גם המשמעת, נשמת אפה של המערכת הצבאית  תלויה ברצון חייליה-אבחנה חשובה ואקטואלית לתשומת לבם של כל המנסים לגייס בכפייה…)    

ועל כן מדגיש ר' לוי יצחק, "כי עיקר השמחה היא כשהם חוזרים לעצמותם", כאשר אותה אמת 'בהירה' שמגילויה "פרחה נשמתנו" מצליחה לצמצם את עצמה לחלחל ולמצוא הד וזיקה לאותה 'בהירות הבורא' בתוך הנפש הפרטית.

ואיך אותה שמחה קשורה דווקא לחודש אדר ולחג הפורים?

"וזה הרמז במאי דאמרינן בגמרא משנכנס אדר מרבין בשמחה, הרמז משנכנס, כשהעולמות חוזרים לעצמותם ומתלבשים עצמם בשפע הבורא ב"ה, כי מלת אדר הוא לשון לבוש מלשון אדרת אליהו, מרבין בשמחה, אז הוא עיקר השמחה, אבל קודם לזה בעת הסתכלותם אז הם ביראה עד שהם בטלים במציאות, וראיה על זה כל הניסים אשר נעשו, דהיינו קריעת ים סוף, ושאר הניסים היו חוץ לטבע כל עיקר".

 

ידועה ההנגדה בין כפיית התורה במתן תורה לקבלתה ברצון בימי אחשוורוש. נסי מצרים, הניצחון על עמלק ומתן תורה חידדו את בשרו של יתרו, ולהבדיל גם תגובתם של ישראל לא הייתה שונה בהרבה, "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק". את חרדת הקודש של אותם ימים מתארים חז"ל ביחס למשה:

"לא בא הכתוב אלא לאיים עליו (על משה), כדי שתהא תורה ניתנת באימה, ברתת ובזיע, שנאמר: עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה. מאי וגילו ברעדה? אמר רב אדא בר מתנה אמר רב: במקום גילה שם תהא רעדה".

 

אפשר לתאר את היחס בין פסח ופורים על ציר הזמן (מתחילת השנה בניסן ועד סופה באדר) כתנועה וכתהליך של 'רצוא' אל ה' "באימה ברטט ובזיע" עד "שהם בטלים במציאות". ולאט לאט בתהליך ארוך של 'שוב' ,  ו'בדרך ארוכה' של הטמעה הדברים מתחילים 'להתיישב על הלב' – "הדור קבלוה בימי אחשוורוש". חודש אדר (וכשמו כן הוא לשון 'לבוש'), אם-כן, מצליח להלביש את החוויה 'המטלטלת' של מתן תורה בליבותיהם של ישראל. אם במ"ת החוויה הגלויה היא 'רעדה' ו'הגילה' מכוסה, בפורים נהפוך הוא 'הגילה' נחשפת לעין כל ו'הרעדה' נבלעת בבתים הפנימיים. המתח – בין הזרות המרעידה (מה ה' רוצה ממני בכלל? ומה טעם להתעקש על כל תג ותג?) לבין השמחה כשמתגלה כי למרות הפער מצא מין את מינו והלב שב ונעור – בין השניים הוא קריטי והוא 'לב-לבו' של כל עובד ה' באמת… 

"וזה הנס אשר נעשה באדר, בהמן, נעשה במעשה הטבע, כי הבורא יתברך עשה לנו נס גדול כזה בהטבע, שמתחילה אהב אחשוורוש להמן ואח"כ אהב את אסתר, כי החודש הזה אדר רומז על התלבשות השפע בעולמות, שהעולמות חוזרים לעצמותם."

שימו לב, כי הנס וההשגחה הפרטית התלבשו בלבו-אהבתו של אחשוורוש. ולכאורה, אין לך מקום בחירי- אינטימי יותר מאהבת הלב, המקום החמקמק והאנושי ביותר מתגלה כמרחב פעילות אלוקי… ואין לך 'התלבשות' גדולה מזו והשמחה על המפגש בין עליונים ותחתונים פורצת כל גבול.

(ולכל המתקשים כיצד בחירתו החופשית של האדם 'נשבתה' בידיעת ה' ומה מקום נותר לנו? ולשמחה זו מה עושה? עיינו בספר תום ודעת במאמר על השגחה פרטית מעמ' תי"א).

 

לא לחינם חז"ל כל-כך חריפים בהבחנה בין דברים שבעל-פה לדברים שבכתב. כאשר רב דימי רוצה לשלוח אגרת לרב יוסף רבו, על חידוש ששמע שואלת הגמרא: כיצד עלה בדעתו לכתוב דברי תורה? והרי אמר ר' יוחנן: "כותבי הלכות – כשורף תורה! (וברש"י: שאין מצילין אותן בשבת מפני הדלקה! ופרוש אחר שאסור להשהותן בכתובים שתורה בעל-פה היא!) ורק משום "עת לעשות לה'- התירו" עיינו שם (תמורה דף יד:).

ולדברנו ברור שההבחנה בין תושב"ע לתורה שבכתב היא 'קפיצת מדרגה' שבין פסח לפורים. "ומרובה מדה טובה ממידת פורענות" – ואם חדרה ההשגחה ללבו של אותו מלך רשע (וטיפש) כיצד לא תתפשט ללבם של חכמי ישראל שלבם פתוח כפתחו של אולם?! והחידוש הוא עצום! שכן לבו של זה לא כלבו של זה והלב עצמו יודע אם לעקל אם לעקלקלות. אך הידיעה המרעישה כי למרות 'גמישותו ורכותו' של הלב היהודי בחר ה' לשכון בתוכו אין לך שמחה שמתירה את הספק (הנולד מהפער בין בורא לנברא) יותר מזו.