הצווי הראשון של ה' ליהודי הראשון הוא "לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך", והחסידות הדגישה כי ראשית דרכו של כל יהודי היא חזרה על הצעד הראשון של אברהם אבינו – ללכת מארצו, ממולדתו ומבית אביו בחיפוש אחר דרך אישית-עצמאית בעבודת ה' (וכפי שנדרש כי "לך לך" היינו לך אליך, אל עצמך, וכן "הארץ אשר אראך" היינו הארץ בה אראה ואגלה אותך, את ענינך המיוחד). כך הסבירו את לשון התפלה "א-להינו וא-להי אבותינו" ואת נוסח הפסוק "זה א-לי ואנוהו א-להי אבי וארוממנהו". לכאורה, לפי סדר הדורות, הנוסח היה צריך להקדים את האבות לבנים, אבל הפסוק מקדים את הבנים משום שעל האדם קודם כל לאמת לעצמו כי ה' הוא אלקיו שלו, וכי עבודת ה' שייכת אליו אישית ולא רק "מעשה אבותיו בידיו", ורק לאחר מכן הוא מזהה את ה' גם כאלקי אבותיו.

כמובן, עיקר החידוש הוא בכך ש"לך לך מארצך ממולדת ומבית אביך" שייך לא רק לאברהם, שעזב את גלולי בית תרח, אלא גם ליהודי שגדל בבית עם החינוך היהודי הטוב ביותר. גם אותו אחד שבסופו של דבר יכיר כי "א-להינו" הוא הוא "א-להי אבותינו" ו"זה א-לי ואנוהו" הוא הוא "א-להי אבי וארוממנהו" חייב לעשות את הבירור וההתחדשות שיביאו אותו להזדהות אישית עם עבודת ה', ומן הסתם תוך כדי כך גם יודגש היחוד האישי שלו (על כל פנים בפרטי הפרטים של מסלול העבודה, אם לא במעבר לדרך חדשה לגמרי). ללא ההזדהות האישית עם "זה א-לי" אין לאדם הרגש אלקות, והליכתו בדרך אבותיו אינה חויה פנימית של "א-להי אבותינו" אלא חיקוי בעלמא. רק כאשר מקיים האדם בעצמו אשא עיני אל ההרים-ההורים, תוך יאוש מכך שזכות אבות וירושתם תעמוד לו – בתחושת "כי אבי ואמי עזבוני" – הוא יכול להגיע להתקשרות ישירה לה', "עזרי מעם הוי' עֹשה שמים וארץ".

במובן זה, תפקידו של חינוך חסידי הוא פרדוקסאלי – הוא בעצם נועד לעודד מרדנות, אלא שהוא מלא אמון בכך שהמרדנות הקדושה תביא את החניכים בדיוק למקומות הטובים בהם רוצים. על מנת שילד ילמד ללכת יש להתרחק ממנו מעט, ולתת לו לצעוד עצמאית – עם כל הנפילות הכרוכות בכך בתחלה – כך הלימוד ללכת ברוחניות נעשה על ידי התרחקות ההורים מן הילד ועידודו לצעוד בעצמו (כך ניתן לפרש את צווי "לך לך" השני של אברהם, ההליכה אל "אחד ההרים" ב"ארץ המוריה", כאשר ההורה-המורה נצב מרחוק – ואף במקום שאינו ידוע, שעתיד להתגלות לו רק בדרך הילוכו ועמידתו העצמאית בנסיון).

 

אמנם, אחרי השלב הראשון של המרדנות, ישנו גם שלב של חזרה אל השרשים, אל "א-להי אבותינו". לכאורה, אם האדם מצא את דרכו הטובה והאמתית, מדוע הוא נדרש לחזרה מודעות ומזדהה עם אלקי אבותיו? מה חסר במה שהוא מצא לעצמו?! תפקידה של ההזדהות האישית לרענן ולהלהיב את האדם, לחבר אותו באמת למה שהוא עושה, אך התלהבות שכזו עלולה להיות בסופו של דבר חויה חולפת. ויתר על כן, גם אם האדם יצליח לשמר בעצמו את הדרך, כללות חייו הם אפיזודה חולפת במציאות העולם. בשביל שעבודת ה' תטביע חותם נצחי במציאות, עליה להיות חלק משלשלת הדורות.

על הפסוק "משם רועה אבן ישראל" מסביר רש"י כי האבן היא סוד החיבור של אב-בן. מו"ר הרב גינזבורג שליט"א, מסביר כי האבן מתאפיינת בשתי תכונות, קושי וכובד, המסמלות את חבור הדורות – האב מעניק לבן תוקף וקושי נצחיים (כפירוש המלה "איתן" בלשון הקדש, עתיק וקשה, כמבואר בחסידות) ואילו הבן המכבד את אביו מוסיף לו כובד. החיבור של אב-בן הוא זה שמאפשר את המשכיות האבן בסדר של אב-בן-נכד. ניתן לנסח כי ההוה של עבודת ה' תלוי ב"א-להינו", אבל את העתיד שלו יונק האדם מעברו, מ"א-להי אבותינו". בסגנון פשוט: מי שכל מהותו מבוססת על מרדנות בדור הקודם, יגלה במפתיע שאינו מצליח להעמיד אחריו דורות ישרים מבורכים שממשיכים בדרך עבודת ה'.

כמדומה שזהו ענין חשוב ומהותי במיוחד בדור של בעלי תשובה – הן אלה שגדלו בעולם לא דתי בכלל, והן אלה שמרדו בדרך בה חנכו אותם הוריהם והתעוררו להתחזקות וחזרה אל הפנימיות. פעמים רבות הם מגלים שאת הבית היהודי שהם כה ניסו לבסס מערערים ילדיהם שלהם (יש לכך הסברים נוספים, לטוב ולמוטב, אך כאן בחרנו להתמקד דווקא בענין זה ואכמ"ל). נקודת החידוש היא שכשם ש"לך לך" נאמר גם למי שגדל בבית הטוב ביותר, כך גם החזרה ל"א-להי אבותינו" היא צורך שקיים גם אצל מי שגדל בבית שבאמת ראוי היה לנטוש את הדרך אליה הוא חנך, דרך של כפירה ועבודה זרה. והראיה: מי לנו גדול מאברהם אבינו, שכאשר הזדקק לדאוג להמשך הדורות – לעתיד – שלח את בנו אל בית אביו לקחת לו אשה (ושמא בכך גם בירר למפרע שהליכתו לארץ בצו אלקי, עם כל כמה שהיתה נטישת בית אביו, היתה גם המשך הדרך לארץ כנען בה פתח תרח, וראה עוד לקמן). כך נהגו גם יצחק ורבקה (אשר מרדה גם היא בבית אביה, ואמרה בתוקף "אלך" – גם אם לא תרצו לשלוח אותי), כאשר שלחו את יעקב לקחת אשה מבית רבקה.

אך מה משמעותה של חזרה זו ל"א-להי אבי" וכיצד היא תתכן, כאשר מדובר במי שבכלל נדמה כי אצלו מדובר ב"'אלהי אביהם' ח"ו?

 

מורנו הבעל שם טוב דרש את כל עבודת ה' הפנימית מהפסוק "לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך", המתווה את תהליך היסוד של הכנעה-הבדלה-המתקה. גם בהתחברות המחודשת אל "בית אביך" ניתן להתבונן לפי הסדר של תהליך זה:

ראשית, יש להודות בכך, שיש בסדר של "זה א-לי… א-להי אבי…" משהו טבעי מאד בכל התנהגותו של האדם. כל אחד, גם בלי דגש על עבודת ה', מורד באופן מסוים בבית הוריו בגיל הנעורים, מרגיש כי הוא עצמאי ומקורי וכל מעשיו נובעים מהכרעותיו החפשיות מאז עמד על דעתו (ועל שלב נפלא זה בחייו נאמר "כי נער ישראל ואֹהבהו"), וכאשר הוא מתבגר ומתיישב מעט הוא מגלה כי הוא חוזר לדפוסי ההתנהגות שקבל בביתו, והוא כמעט העתק מוחלט של הוריו. כמובן, ההודאה במציאות זו גורמת הכנעה רבה לאדם ותחושה שבחירותיו שלו מוגבלות מאד. גם מי שחש כי עשה שינוי מלא באורחות חייו, חזר בתשובה, יגלה בשלב מסוים כי החלטותיו נוגעות ל'דברים הגדולים', אך במליון 'דברים הקטנים' – מה מרגיז אותו, מה מצחיק אותו, איך הוא שורך את הנעלים, איך הוא אוהב את הסלט שלו, איך הוא מגיב לשינויים, איפה מופיעים אצלו הקמטים הראשונים, איזה שיר ערש עדיין נוגע בנימי נפשו ועוד ועוד – הוא לא השתנה בכלל. במובן מסוים, זו עיקר ההכנעה: אתה מתיימר לשינויים גדולים ועצומים, ובעצם לא זזת מילימטר גם בדברים הקטנים ביותר. מי שיש בו את השפלות המספיקה יקבל הכנעה זו ברוח טובה, ומתוכה ינהל את חייו ואת חינוך ילדיו. מחד, הוא יהיה מודע לכך ש"סורו רע", שעליו להתחשב בעברו ולהזהר ממנו, ומאידך הוא יוכל לצד החינוך 'הגדול' גם להתנהג באופן טבעי וזורם עם ילדיו וסביבתו, בכל הפרטים הקטנים אותם הוא קבל בילדותו – בחינוך ובתורשה – ובתוכם לעצב גם את הדור הבא.

עבודת ההבדלה מתייחסת כבר לדברים הגדולים יותר. האדם מזהה כי לצד הדברים בהם בעט, ובצדק, יש תכונות יסוד רבות וטובות אותן קבל מהוריו, ופעמים שהן-הן אלה שגרמו לו עצמו לבחור בדרכו הטובה בסופו של דבר: בן יכול להבחין שקבל מהוריו – שוב, בתורשה ובחינוך – את הכנות שלו, את הסקרנות, את חיפוש האמת, את הדבקות במטרה, את האכפתיות, את הרחמים, את רוחב האופקים, את הנכונות למאמץ וכו'. ההבחנה הזו עוזרת לו, כמובן, להתחבר מחדש להוריו – לחלק לא, אבל לחלק חשוב ויסודי כן.

שלב ההמתקה הצומח משני השלבים הקודמים הוא זיהוי כי "יפה כח הבן מכח האב" דווקא (כפירוש החסידות בזה- מתוך כוחו של האב), וכל תהליך התשובה של הבנים הוא בעצם הוצאה מהכח אל הפועל של שרש נשמות ההורים ושל מאוויהם הפנימיים.

יחסים אלו, הם דוגמה טובה לכך שהמתקה קודם הבדלה (והכנעה) פשוט לא תשיג את תפקידה, משום שבמקום להגיע אל השרש דרך זיהוי התופעות שלו בחיי היום יום האדם 'ידלג' אל שרש דמיוני של הוריו, ולא יהיה בכך שום חיבור להורים הממשיים במציאות – לא כבוד הורים, ולא יניקת קושי ותוקף ונצחיות שיש להם אחיזה במציאות התחתונה, זו בה הוא אמור לפעול ולגדל את בניו. כמובן, גם ההבדלה קשה לה שתעשה קודם להכנעה – כל עוד האדם בטוח בכך שהוא מוצלח מהוריו בכל, הוא לא יוכל לזהות את התכונות הטובות שבאות מהן ולהודות בכך, ורק אחרי שהוא מרגיש שהוא 'גרוע' כמו הוריו, הוא מזהה שגם הטוב שבו הוא ירושה מהם. רק כאשר עושים את העבודה כולה, ניתן לזהות בהורים הממשיים את שרש הטוב העמוק והנצחי שבהם, שהגיע דרכם – לא בדילוג, אלא בהתלבשות – מאבות האומה עד אלי וממני גם הלאה (ויש לומר כי זהו ה'קדיש' האמתי של בן על הוריו, בסוד "יהא שמיה רבא מברך" – הגדלת שם י-ה, האותיות המסמלות את החכמה והבינה, האבא והאמא, והמשכתו אל תוך המציאות, וד"ל).