להיגמל...

זה כבר כמה חודשים שאנו מתכננים להעביר את ביתנו שירה לחדר לבד. 
הילדה אוטוטו כבר בת שבעה חודשים והיא חייבת להיגמל  מלישון עימנו בחדר השינה. כאשר סופסוף אנו מצליחים להרדים אותה- אף אחד מאתנו לא מעיז להניע שריר בבית! אסור בתכלית האיסור להכנס עם נעליים לחדר, וגם יחפה-ההליכה חייבת להיעשות על קצות האצבעות!! החלפת הבגדים לפיג'מה תעשה דרך קבע בחדר האמבטיה ואפילו הורדת המים בשרותים תיאלץ להידחות עד הבוקר- שום דבר שעלול להעיר את הפעוטה-בל ישמע ובל יעשה!! אפילו לנחור כבר הפסקנו! 
אז הגיע הזמן שהיא תעבור לחדר לבד! אין ברירה, זה יהיה קשה – הכינו אותנו מראש,  זה ייקח חודש של הרגל לפחות אבל בסוף זה יהיה שווה-כך נמסר מכוחותינו מרובי הילדים והרעש. 
אז בבוקר יום שלישי קמנו- ונהוראי, בעלי,  הודיע שהיום הוא בונה לשירה את המיטה הגדולה והיא עוברת בלילה הזה לישון בה לבד  בחדר הסמוך. 
אוי לא! נבהלתי. זה מוקדם מדי.. חששתי.. 
 כל אותו היום חיבקתי ונישקתי את שירה והסברתי לה כמה שאני באמת אוהבת אותה על אף המעבר האכזרי! סידרתי לה מצעים חדשים ויפים ושמרתי אותה קרוב קרוב אל ליבי ללא הפוגה. 
לקפל את העריסה שבחדר שלנו? שואל הבעל ואני גוערת בו על המחשבה הכ"כ מגוכחת, מה פתאום! ברגע שהיא תבכה אני מיד מעבירה אותה חזרה אלי!! המעבר צריך להיעשות בהדרגה!! אסור  שתחשוש שנטשנו אותה ותפתח רגשות עזבון ואשם..נוזלת דמעה מעיני. הוי מסכנה שלי! הערב מתקרב והיא לא יודעת מה מצפה לה. 
הגיעה שעת האמבטיה  ואני באיטיות סוחבת את שירה ומקלחת אותה ושרה לה נעימות עם מסרי אהבה סמויים: "שירוני אהובה גם בלילה את חשובה רק תשמיעי איזה ציוץ- ומיד אליך ארוץ. גם כשאני בחדר אחר- עלייך לעולם לא אוותר!  לה לה לה לה …" שירה נראתה די אדישה מול אמה הגועשת שדמעותיה לא מפסיקות לנזול… היא פשוט עוד לא יודעת….ייבבתי… 
שמתי לה בגד נעים, נוח וחגיגי, כזה שיעשה לי מצברוח לקחת אותה איתי למיטה באמצע הלילה. 
בידיים רועדת הנחתי אותה במיטה החדשה, הסתובבתי כדי להדליק לה את המנורה הקטנה וכשפניתי חזרה למיטת התינוקת שלי……..
 היא פשוט נרדמה!!! 
בלי לילה טוב! בלי נשיקה! בלי חיבוק! בלי שיר ערש ובלי להוריד ת'כרס!
נ-ר-ד-מ-ה-!-!-! 
עכשיו באמת נקוו לי דמעות בעיניים! ועוד לא הספקתי להגיד לה שאני אוהבת אותה… 
שירה! תתעוררי,תתעוררי.. לחשתי. כשראה נהוראי מה אני זוממת מיד משך אותי לחדר שבלי שירה (כשעל רגלי מגפיים!!) ואמר שכבר מאוחר וחייבים ללכת לישון. נכנסתי למיטתי בלב כבד.
 אמרתי לנהוראי ללכת לבדוק ששירה בסדר ושהיא לא נראית עצובה ושהדלת שלה פתוחה לרווחה כדי שנשמע אותה ושאולי נשים טלפון דלוק ליד המיטה שלה ושלנו…
זה כבר מוגזם! אמר הבעל-נכנס למיטה ונרדם. 
ואני נותרתי ערה כל אותו הלילה. מדמיינת את שירה מצייצת-טסה בבהלה לחדרה ורואה אותה ישנה שנת ישרים וחוזר חלילה. היא  ישנה רצוף כל הלילה וקמה שמחה בצורה בלתי רגילה. 
 ואני… עוד לא מצליחה להיגמל…