הזדהות משרד החינוך 
בשבוע שעבר, כשערכתי את השולחנות לארוחת בוקר, בעבודתי כסייעת בגן, שמעתי את הגננת מספרת לילדות את המדרש הידוע על המלאך שעבר בין האומות על מנת להציע להם לקבל תורה ולכל אומה היתה סיבה אחרת לסרב, חוץ מעם ישראל- כידוע, בלי שאלות מיותרות קיבלו את התורה בזרועות פתוחות ובהצהרה- "נעשה ונשמע".
לא שלא הכרתי את המדרש הזה מלפני שנים, אבל פתאום הוא ממש האיר לי, כאילו שזו הפעם הראשונה. איזה מדרש מקסים. איזה חן, איזו מתיקות יש לעם ישראל הקדושים. הענין הזה של הביטול מול ה'. אם יש דיבור אלוקי- אנחנו הולכים עליו. אין על זה שאלה. זו המהות שלנו- מקבלי תורה. מבוטלים לה'. ענווים.
אחרי שעה או שעתיים, בזמן של היצירות, שמענו ברקע את " הגן של דודו" לשבועות. אף פעם לא היו לי ציפיות להתחזק מהגן של דודו… אבל תכלס, ה' מחליט איך הוא מאיר לך. היה שם איזה שיר, גם, על המדרש הנפלא- איך כל ההרים מתהדרים ומתקנאים ורבים על מי תנתן התורה והיא נתנת על הר קטן, נמוך, צחיח ומדברי ונטול כל ציפיות.
שוב חזרה לאותה נקודה- ענוה. זה תנאי לקבלת התורה. זו המהות של מקבלי תורה. מדבר. שממה. ריק. יש מקום כזה של להיות ממש ריק, ממש פתוח, ממש מייחל. לדעת לקבל בענווה. לדעת לקבל שפע, לא לקחת. לדעת שבאמת לא מגיע לי כלום. זו הנקודה של קבלת התורה, בעיני, לדעת, ובעיקר להרגיש, שלא אני מנהלת את העולם. יש בורא, יש תורה, יש דרך, יש צדיקים, ב"ה. אה. איזו הקלה.
להצליח להגיע באמת למדרגת ענוה, לחיות ענוה, זה אחד מהאתגרים הגדולים ביותר. אבל כשמצליחים לחוות איזו נקודה כזו מגלים כזה אור. ממש מקבלים תורה.
פעם עמדתי לנסוע לאיזה חתונה או משהו והתחילו לרוץ לי מחשבות- את מי אני אפגוש, ואיך זאת תתייחס אלי, ואיך ההיא.. ואם היא תשמח לראות אותי, ואם הכלה תשמח לראות אותי ותתייחס, מה יגידו, מה יחשבו..וכו' וכו'… ואז ברגע אחד אמרתי לעצמי- די! לא אכפת לי. ממש לא מעניין אותי. תחשבי החוצה, לא פנימה- איך אני שמחה לראות אותה, כמה טוב שהיא פה, איך אני שמחה שטוב לה, איך אני אוהבת אותה…באותו רגע הרגשתי כאילו הורדתי מעל עצמי משא כבד של 20 טון. ווי. זה היה כבד. פשוט מכביד נורא. מפיל כמעט. נראה לי שאין דבר יותר כבד מהגאווה. זה החומר בעל המשקל הרב ביותר עלי אדמות.
בשביל לקבל תורה באמת צריך להוריד מעל עצמינו את המשא הזה, זה לא תמיד קל, אבל זה שווה את המאמץ.
לבוא בפשיטות, בתמימות, בענוה, להכיר בקטנותנו. להכיר בכך שלא מגיע לנו כלום וממש להודות על האינסוף טוב שה' נתן לנו.
הלואי שנזכה באמת ממש להיות שם, למרגלות הר סיני, בתחתית ההר, להבין כמה אנחנו למטה, בתחתית. להסכים להיות שם. ואז, לשמוע קולות וברקים, לשמוע את ה' מדבר אלינו וממש לקבל תורה.
חג שבועות שמח!