קודם כל רצוני לומר שאינם חפים מפשע אלא מחפים על פשע. ולדוגמא: אם מישהו 
אצלנו הולך לצבא, האם רק אותו ואת החלטתו האישית אפשר "להאשים" בזה, האם 
לא נכון לומר שבהליכה הזאת השתתפו אביו ואמו ובית ספרו והחברה בתוכה הוא 
נתון, והאם אין זו הנחה פשוטה כי בעקבות התמיכה הסביבתית הזאת גם אחיו 
הקטנים עתידים להצטרף אליו?

לפיכך אין מקום גדול לדעתי להבחין בין הלוחמים לבין הסביבה התומכת, כולם 
אויבינו, כולם שותפים למלחמה בנו וכולם מסוכנים לנו.

השאלה תהיה היכן שיצטרכו לפגוע בכאלו שאינם קשורים למלחמה כדי להציל 
יהודים (אולי כך היה במלחמת לבנון הראשונה, אם כי אפשר לטעון שאין לפטור 
את כל אלו שנתנו משן למחבלים מתוך עצלות ואי רצון להלחם בהם, כי מדוע שלא 
יבוא מחיר על עצלות כזאת, ומדוע שלא תהיה ידו של זה שהתאמץ והתכונן לקדם 
את פני הרעה על העליונה), כאן התשובה מורכבת יותר: מצד אחד אינם אשמים, 
ומצד שני, חיי ישראל עדיפים בעצם על חיי גויים. כאן הייתי עונה (באופן 
בלתי מוסמך לחלוטין) שהאפשרות לנהוג באופן שונה מן המוסר המיוסד על 
השוויון בין האנשים, כלומר, האפשרות לטעון שדמינו אדומים יותר, תלויה קצת 
בתודעה העצמית שלנו. ככל שהננו מכוונים יותר ליעודנו אין ההעדפה מתפרשת 
לנו כשוביניזם (ואם אנחנו ממש טובים אזי הגויים בעצמם מסוגלים להבין 
שישראל עדיף), וככל שהננו מתנהגים כמותם ורוצים להשתוות להם יותר קשה 
לצייר שנמצא בתוכנו נכונות להרבות סבל של כאלו שלא עשו לנו מאומה ואין 
לנו דבר נגדם.