מה הקשר בין מחיית עמלק לחברות בין שני יהודים?!

התורה מותחת קו דק בין טיב יחסי אנוש והאמון השורר בין יהודים לעמלק המזנב בנו וכדלקמן:

"אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה לָּךְ לְמַעַן יַאֲרִיכוּ יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱל-ֹקיךָ נֹתֵן לָךְ כִּי תוֹעֲבַת ה' אלוקיך כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה כֹּל עֹשֵׂה עָוֶל: זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם"

לביאור הסמיכות של הפסוקים מביא התוספות במסכת קידושין (לג:) את הדברים הבאים:

"במדרש: "זכור את אשר עשה לך עמלק ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים" – היינו בשביל המשקלות! ועל עון זה בא עמלק שאחרי פרשת משקלות. כתוב זכור את אשר עשה לך עמלק בפרשת כי תצא והיינו דכתיב במשלי: "מאזני מרמה תועבת ה' ואבן שלמה רצונו" וסמוך לו: "בא זדון ויבא קלון" כלומר שעל עון זה בא זדון וקלון של עמלק".

ובאמת מהו התוכן המשותף לשני העניינים?

מדוע אנחנו מחפשים חברים? או מהן הציפיות שלנו מחברות?

הנה קדמוננו כבר אפיינו והגדירו את האדם כ'מדבר' (דומם, צומח, חי, מדבר) לאמור זוהי תכונתו העצמית. על הפסוק "ויפח באפיו נשמת חיים" אומר התרגום "רוח ממללא" רוח ממללת-מדברת. אם כן האדם הוא טיפוס חברתי והתקשורת הבין אישית היא באמצעות הדבור כלי ההבעה היותר מפותח. אפשר להתייחס לדיבור כאמצעי פונקציונאלי-שימושי. היכולת לדבר נועדה בראש ובראשונה לחבר בין אנשים, שכן "איש לרעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק" בעיקר ברמת הניהול השוטף היום יומי הדואג לקיום, לפרנסה ולביטחון – "בני, חיי ומזוני".

אך בכך אין די. פשוט שהגדרת האדם כמדבר לא מתמצה רק בדיאלוג הקיומי ההתנהגותי ('המוטבע' בלשון החסידות). הדיבור משקף שכבות עומק של תודעה וזהות, אך עוד לפני כן הצורך לשוחח הוא חברתי, חוויתי-רגשי (ובלשונה הנפשית של החסידות ה'מורגש' שבנפש). ידועים דברי חז"ל כי "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב", כאן כבר לא מדובר באמצעי תקשורת השומר על הלכידות הבסיסית כדי לשמור על הקיים פנימה ולהרחיק סכנות מן החוץ סוג של תקשורת המצויה אף בין בעלי חיים. הצורך כי דברי יישמעו, יגעו, יכנסו אל לב השומע זה כבר חלק מהגדרתי האנושית,שכן רק מ'המקום' הזה אני נחשב 'מדבר'.

אם-כן מה מצאתי בחברי? במילה אחת ניתן אולי להגדיר זאת – עניין! התקשורת הבסיסית (המוטבע כדלעיל) חשובה אם מתקיימת התקשורת הגבוהה יותר (המורגש) החווה המשתפת. "כל חי מנועע" התנועה הזורמת ממני לחברי מחיה, מענגת, וכיון ש'תענוג תמידי (כנראה, הוא כבר לא כל-כך 'מתנועע' לכן) איננו תענוג' , ומשום כך מעגלי החברויות שונים ומגוונים לובשים צורה ופושטים צורה -. מעגלי הורות, אחים ידידים, זוגיות. אך הרבה יותר מכך. יש ויוצאים לחפש עניין, העשרה אך לעיתים – בחברויות משמעותיות – מוצאים לפתע דברים אחרים, כשאול 'שהלך לחפש אתונות ומצא מלוכה'. החברות האמיצה חשפה את סודי, את מה שהיה עלום גם ממני מה שליבא לפומא לא גליא – מה שהלב לא העיז לגלות לפה כביכול. המתקת הסוד עם רעי כנפשי הדהדה ו'פגעה' עמוק עמוק בשכבות הפחות ידועות לי (או המודחקות על ידי). בניסוח אחר, תחילתה של חברות מעין זו, אכן, 'תלויה (בדקות) בדבר' – בעניין, בחידוש, ב'נגיעה' בעצמי, כשהחבר הוא 'ההיכי תימצי' – האפשרות לגעת בעצמי ולכן סופה להיבטל, גם בהמשך אותה חברות – עת נחשפים 'פני החדשות' הבוגרות והבשלות יותר – החברות עוסקת בי אך ממקום מתוקן יותר שכן הגילוי המחודש לא פעם כרוך בכאב, גם אם אלו 'צירי לידה' הם עדיין כואבים… וכל מי שמתחבר ממקום כאוב יותר החברות נקיה ורגישה יותר.

יש וחברות אמת מגיעה לאחר משבר. אדם יודע נגעי עצמו, ועיקר הנגע היותו קרוב לעצמו, אולי אין זה הנגע עצמו אך בהחלט הוא מהוה מקור לנגעיו, ולב יודע מרת נפשו. לפעמים ה'פוזה' הזו לובשת צורה מאוד לא נעימה. והחברות משמשת ככסות הבונה מעמד חברתי, במקרים קיצוניים היא מאפשרת לי להתכבד בקלון חברי, שכן אם הוא לא חברי וקרוב אלי איך אתכבד בקלונו?… ב'אותיות' של חסידות חברות מעין זו היא בבחינת 'אחוריים' – תשומת הלב והאכפתיות שלי נתונה רק לעצמי, את ההתקשרות עם הזולת אני מטיל לאחורי ("כשדי בתר כתפוי"). אני ה'ודאי' וכל השאר מוטלים בספק, חשיבותם תלויה במידת הקרבה שלהם אלי וגם זה לא לאורך זמן… חברות כזו היא צינית, חלולה וככזו ודאי שאין סופה להתקיים.

לעיתים ה' עושה איתנו חסד ואת חיצי הביקורת והציניות ש'נורו ממקום מבטחים מוגן' לעבר הסובבים אותי, אותם חיצים שנונים מופנים הם לפתע אלי. הנה מתברר כי האנרגיה השלילית הזו לא פוסחת גם עלי. וכיצד קרה הדבר? החשבון פשוט, אם צורת החשיבה היחידה היא הטלת ספק ובעצם רק היכולת להטיל ספק היא הדבר היציב היחיד, אומר האדם לעצמו ברגע של אמת מדוע אינך עקבי? ומדוע אתה מוציא את עצמך מן הכלל?! מדוע את אותם סימני שאלה המערערים והמטילים דופי אינך מפנה כלפי עצמך?! ומדוע שלא תטיל ספק בצורת חשיבה זו עצמה ותטיל ספק בספק…

כשהכרה זו מחלחלת אזי מתהפכות היוצרות, דווקא קיומי מתערער נקודות התורפה הסמויות צפות, ובחשאי מבשילה ההכרה כי 'אין חבוש מוציא עצמו מבית האסורים' ונפתח הפתח להתקשרות אמיתית אל זולת ראוי. דווקא בעת הזאת הזולת מהוה משענת יציבה, שכן כעת הוא נתפס בעיני כשליחו של ה' שנשלח בהשגחה פרטית לטפל ולתמוך בי.

ויש מי שמונח לו בפשיטות כי 'אני לעצמי מה אני'? וכל כולו מסירות אין סוף לחברו ולסובב אותו ומטבעו הראשוני טבעו להיטיב או שנהפך לבו לכזה וכלשונו של אדמו"ר הזקן: "כבן המשתדל אחרי אביו ואמו, ואוהב אתם יותר מעצמו ונפשו ומוסר עצמו למיתה עליהם". חברות זו הופכת את האדם על פיו ממתיקה ומהפכת את כל הגסות הטבעית לדרישת טוב. וכיון שחברות זו לא כל כך מצויה, שכן היא מתארת את הצדיק של בעל התניא לא הארכנו בה. (המעיינות ישימו לב כי החברות השנייה שתיארנו מתאימה היא ל'רשע' השב בתשובה בהכנעה, ואילו החברות הראשונה שהארכנו בתיאורה מקבילה לבינוני המקפיד על לבושי נפשו – מחשבותיו ,דבוריו ומעשיו – שלא יפגעו חלילה בחברו אך בתוכו פנימה הוא בעל עניין… עד שבסוף מוצא הוא נקודה נבדלת המצליחה באמת להיחלץ מאנוכיותו הקטנה) 

ואיך עמלק קשור לכל טיבי החברויות שציירנו?

היכולת הנפשית להתקשר אל זולת (אל ה'): תלויה בכוח הדעת "והדעת הוא מלשון והאדם ידע את חוה אשתו והוא לשון התקשרות והתחברות שמקשר דעתו בקשר אמיץ וחזק מאוד" ובמקום אחר כותב אדמו"ר הזקן: "שיהיה מקושר בעומק נקודת הלב".

 למרבה הפלא 'עמלק' אינו כוח הקשור לרע כשם שהקדושה קשורה לטוב, אלא כל כולו התנגדות להתקשרות האמיצה והטובה. מטיל הוא ספק בטעם לפנות למישהו, מתייחס בספקנות ('מייבשת') לאפשרות שאותו אחד גם יענה בתמימות ללא בקשת רווח. מערער הוא בכנותה של אותה התקשרות, מטיל הוא את ארסו על עצם היכולת הנפשית שלנו ל'צאת מעצמנו' להתמסר… ועל הכל הוא ספקן בכל הקשור לאפשרות שיש אמת ששווה להיכבש על ידה. הנה כי כן, עלה לנו כי השאלה שנשאל האדם בבי"ד של מעלה "הנשאת ונתת באמונה"? הרי היא כבניין אב לכל השתדלות בטובת חברינו, היא בעצם השאלה – האם השתדלת כדבעי במחיית זרעו של עמלק? – פורים שמח!