מנהג ישראל תורה "ללבוש פרצופים בפורים…" (סי' תרצ"ו ברמ"א) ומה מסתתר מתחת
למעטה המשמח והמבדח הזה?
 ואולי בא מנהג זה ללמדך בדרך של 'הפוך על הפוך' כי מתחת לכל שכבות התודעה והתדמית שאנו מקפידים, במשך כל השנה, להסתתר בהם ולא לצאת בלעדיהם לרחוב, לפחות בפורים עת עוטים אנו על עצמנו את המסכה אנו רומזים על ההפך, נעשנו כאומרים – לעצמנו ולכל מי שרק מוכן לשמוע – על תביט  'בקנקן אלא אל מה שבתוכו'. בפורים ישנה כנראה נתינת כח מיוחדת להעיז ולגלות לנו ולאחרים מי אנו באמת, לגעת בשכבת עומק שממנה תוצאות חיים לכל הקיום היהודי שלנו. אין זה אומר כי אנו מוותרים על ה'חיכוך' האינטנסיבי עם כל העולם שבחוץ על קורותיו, כשלונותיו והצלחותיו – ממש לא!  אך בלעדי אותו קיום עמוק – הדבקות באלוקים חיים –  כל ההרפתקאות שעוברות עלינו אינן באמת מפוענחות, ולא באמת מתגבשות לכלל תמונה וזהות שלמה.

יתכן, שהמן היה הראשון שהיטיב לנסח את משוואת הפלא? אף על פי שהעם הזה "מפוזר ומפורד בין כל העמים" – העם הזה יוצא ובא בכשרון בין "העמים" – על אף זרות רוחם ותרבותם של אותם עמים, העם הזה יודע איך 'נוגעים לא נוגעים' באותם עמים, ובכל זאת הוא "עם אחד" –  בדרך פלא מצליח הוא לשוב, ברכוש גדול, אל האחד. ומהו סוד קיומו-הצלחתו? "ואת דתי המלך אינם עושים" ומכלל 'הן' אתה שומע 'לאו' "את דתי המלך (אחשורוש) אינם עושים" אך דתי מלך אחר…עושים הם, ואפילו מתוך שמחה! היכולת 'להיות ולא להיות' בעת ובעונה אחת, תלויה בנקודת משען חיצונית והיא המאפשרת משחק עדין בו ניתן להיות מעורבים בדעת עם כולם ובה בעת לחוות בדידות מזהירה – בדידות שאין צורך לבקש בה דבר, שכן הכל בה

איך מצליחים ל'שבור' את הקנקן ולגעת במה שבתוכו ואולי לא לשבור שלא ילך לאיבוד מה שבתוכו, אלא רק לחשוף? יש מי שצריך קצת 'משקה' (במלעיל) שישחרר את נקודת המבט הרצינית על עצמו, כדי להצליח להסתכל על עצמו 'מבחוץ' ממבט קצת משועשע…

אך מניסיוננו האישי אין זה כל-כך פשוט. חלק מסימני הבגרות שלנו זו בדיוק  היכולת הזו, פשוט לעמוד מן הצד ולחייך על הדמות 'המשתקפת במראה' להבחין בין מי שאני לבין אותם דברים שבחרתי (ממש לא במקרה) להופיע ו'להתלבש' בהם. דומה הדבר להבחנה המתבקשת בין המשל לנמשל, ברור כי 'חוטים דקים' וסמויים מחברים ביניהם וזה נמשך מזה , אך לא פחות מכך חשובה ההפרדה ביניהם. ה'לבושים' כמו המשלים מעשירים ומעמיקים את ה'עצם' (הנמשל), אך לעולם אין להחליף ביניהם. הכשרון האנושי הזה – המפותח מאוד אצלנו היהודים – לא להיכבל לכל 'משקעי העבר' (אם כי חשוב לזכור אותם – "נזכרים ונעשים") מאפשר תנועה 'קוית' שבה האישיות הולכת ו'מתעבה' וכל מה שנקרה בדרכנו נבחן ונצרף סביב נקודת יחוס – עצם הלוז של אישיותנו.

לצחוק על עצמנו זה פלא, זו מתנה! בלעדיה אישיותנו היתה 'מתכסה' ו'נקברת' מתחת לשכבות שכבות של תובנות והגדרות שונות ומשונות…  הצחוק העצמי מאפשר לנער כמה וכמה מהן… ולדבוק 'בנקודה שבתוך העגולה'.

לעומת הגברים מפורסם כי ה'נשים דעתן קלה', ולדרכנו נדרוש זאת למעלתן של הנשים. ובניסוח עכשווי יותר יש מי ש'דעתנותו כבדה' ויש מי ש'דענותה קלה', רגישותה וקלות דעתה עוזרת לה להבחין בין 'מה שמצטבר' (גם אם הוא נכון!) אך בא מבחוץ לבין מה שהיא בעצמה.

ומנין כי 'דעתן הקלה' של הנשים מתפרש כמעלה?

 הגמרא בפסחים (פח:) מלמדת אותנו כי לא רק הנשים דעתן קלה אלא אפילו "מלכה ומלך (ד)דעתן קלהעליהן…" ומסביר רש"י מדוע? "שתלויין על עבדיהן ואין מקפידין על סעודתם" –

 מי שתלוי בדעת אחרים דעתו קלה, ובהקשר זה הכונה דוקא במובן החיובי.
 נסביר יש מי שממשותו-קיומו ובעיקר ערכו העצמי נמדד על ידי סך הישגיו, תפקידיו, הערכה המצטברת כלפיו,וכן, גם השליטה הגמורה על…התפריט של ארוחת הצהריים. לעומתו המלך והמלכה מתמסרים בשמחהל'תכתיבי' עבדיהם בכל מה שנוגע לתפריט ארוחת הגורמה המחכה להם…שכן ערכם העצמי המלכותי לא תלוי בהקפדתם איך וכיצד יוגש הטלה או הגדי בארוחת הצהריים (כמבואר שם במסכת פסחים).

נשותינו ובנותינו כמלך ומלכה הן 'דעתן-דעתנותן קלה', חשות הן כי בחירת ה' בהן חשובה באין ערוך מבחירתן הן. שמעתי בשם הרב עודד כי טוב כי כל נשמה טרם בואה לעולם נשאלת היא באיזה גוף היא בוחרת להולד? הזכרים בוחרים במה שבוחרים… ונשמות הנשים (העתידות) אומרות לקב"ה: אתה תבחר!… חשות הן על 'בשרן' את בחירת ה' בהן וכל בחירותיהן-העדפותיהן קלות הן, ןמגוחך להתעקש עליהן, יחסית לבחירתו ה'כבדה' והחשובה של ה'…

כשחנה מדברת על ליבה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע חושב עלי הכהן כי שיכורה היא ולא יאה לבוא כך אל המלך – "עד מתי תשתכרין הסירי את יינך מעליך" נמצנו למדים כי לדבר אל הלב ומתוך הלב, אל ה' יתברך,בעין דומעת על מר גורלי וחלקי ובלב שמח על האפשרות לדבר איתו – עושים זאת או מתוך שתיה, (פעם בשנה), ורק למי שממש זקוק לכך בגלל קושי לבו ודעתנותו (וימחל לנו עלי הכהן על כי מעיזים אנו לגשת כך אל הקודש..),

או מתוך פתיחת לב תמה ופשוטה ובעיקר שמחה המציפה את חדרי הלב כי כך עשני ה' וכך בחר בי בבחירתו העצמית. אכן שיכורה, אך לא מיין… פורים שמח!