את הרב ארל'ה הראל אני מכיר ומוקיר שנים רבות כתלמיד חכם אמיתי. יהודי שאינו חת מפני איש, לא רבים הם הרבנים שאזרו מותניהם להיכנס בעובי הקורה בסוגיה כל כך קשה נפיצה וטעונה ולעשות בה חיל – ישר כוחו!  אך בכתבה האחרונה, ' האם נגזר עלי נידוי', הוא שגה לענ"ד שגיאה חינוכית גסה.

אתחיל בווארט נפלא, ומכונן, של ר' שלמה קרליבך. שאל ר' שלמה: מדוע זקוקים אנו לשני משיחים?! וכי גם לעתיד לבוא נצטרך לשמר את החלוקה, תוצאת הגלות הארוכה, בין רב ראשי ספרדי לאשכנזי?  ענה ר' שלמה: אומר לכם מדוע צריך שני משיחים… שאם למשל יהיה לנו רק משיח בן דוד – שכידוע לכולנו דוד 'הקים עולה של תשובה' – יאמר אדם לעצמו, "מדוע שלא אפול קצת" אתנסה רק לכמה דקות באיזה חטא עסיסי"? ומיד אשוב בתשובה שלמה כדוד המלך ע"ה… "אחטא (ומיד) אשוב"! לכן חיבים גם את משיח בן יוסף. מדוע יוסף הצדיק לא נפל בחטא? שאל ר' שלמה ומיד השיב – בגלל שיוסף הצדיק חש במקום הכי עמוק שלו, שאם הוא נופל ולו פעם אחת הוא פשוט לא יקום! לכן הוא לא נפל. דומה הדבר למי שעומד על גג גבוה וברור לו שמגובה כזה נופלים רק פעם אחת…

סיים ר' שלמה ואמר: כל יהודי צריך שיהיו לו בלבו שני משיחים… משיח בן יוסף לפני החטא, שאומר לו ר' איד – אל תפול! שכן אם תפול "לא תוסיף קום בתולת ישראל" ובמילים של עבודת הנפש אם תחטא – רשע אתה לפני המקום! (גם אם כל הרבנים אומרים עליך שאתה צדיק…). ובמילותיו-מונחיו של  הרב ארל'ה, אתה והחטא זה עניין אחד. אל תעלה בדעתך המחשבה כי גם אם תעשה את החטא תשאר ביהדותך, וקשור אליו יתברך – תשכח מזה! מחשבה כזו היא עצת היצר, אין דבר כזה ביהדות – לאחוז בעוון ולטבול במים של אהבת ה'…       

אך מה יעשה יהודי שכבר נפל? (וכן, נפילות בחטא תהיינה, כנראה, גם אחרי שהמשיח יבוא…) עכשיו חיבים את משיח בן דוד! שכן אם יהודי נפל ובתוכו פנימה מהדהד רק קולו של יוסף הצדיק… יפול היהודי ביאושו ובמרירותו האין תשועה ותקומה למי שלא גבר על יצרו?! בעת הזאת בא קולו של דוד ומנחם "ואציע שאול הינך", ואת הפסוק לעיל על 'בתולת ישראל' נקרא בהטעמה שונה: "לא תוסיף – קום בתולת ישראל!". בדיעבד, ולאחר מעשה – צודק הרב ארל'ה כשאמר: "אנו מבדילים הבדלה ברורה בין העושה לבין המעשה".

ואני מוסיף. לפני המעשה, מכריעים אנו – הכרעה 'זכרית' – כדעת ר' מאיר – המתפלל על מות הבריונים בשכונתו שציערו אותו – הסובר (כפשטו של ניקוד) שאכן "יתמו חטאים מן הארץ" אלו החוטאים, והחוטא וחטאו אחד הם, שאם לא כן, אין מקום לדיין לדון, וביטלת מעיקרא את כח הבחירה ודי למבין. רק לאחר החטא, נמצא מרגוע בהבחנה החסידית-'נשית' של ברוריה – 'המנסרת' את החוטא מחטאו – "יתמו חטאים ולא חוטאים".

הרב ארל'ה, ידידי, מכתב כזה ממענים רק לאותו נער כאוב שחש כי 'מפילים אבן אחר הנופל'. ואחרי נפילתו תוהה אם יש לו עוד תקומה אחרי נפילה בחטא המוגדר כ'תועבה' 'וכמעשה ארץ מצרים'. אך כיצד כותבים מכתב פומבי הנקרא על ידי 98% אחוז מהצעירים הבריאים בנפשם ובו כתוב ואני מצטט: "עד אז (עד הטיפול שאחד כזה צריך לעבור) אתה בן אהוב של אבא ואח אהוב של כולנו יהיו מעשיך אשר יהיו כל עוד לא תתגאה בהם ותנסה לכפות אותם על זולתך ולאלץ אותם לקבלם. הם עניין שלך , בינך לבין בוראך, כמו שחטאיו של כל אדם הם עניינו הפרטי כל עוד הוא לא פוגע בזולת"

אתחיל מהסיפא. העבירות של פלוני הן ענייניו האישיים?! כל עוד הוא לא פוגע בזולת??! מה פשר השיח ה'פוסטי' הזה? מה מקום יש לשיח שכביכול נותן 'ספייס' אבל בפועל מעודד ניכור? שיח שכל כולו פוגע בכל טהרה, שאינו מבחין בין טוב לרע בין צדיק לרשע –  האם אכן 'איש באמונתו יחיה' כדברי המסלפים, או שמא רק צדיק אמור לחיות באמונתו?

ועכשיו לעיקר. מה אמור לחשוב הנורמלי שקורא את הדברים? מה אמור לחשוב המתלבט בזהותו וזו השכבה העיקרית גם בין אלה שמכונים 'גאים' (רח"ל)? אם אהוב אני לפני ה' ולפני הרבנים, וההבחנה היא כל כך חדה בין העושה לבין המעשה מדוע שלא אתנסה קצת…? ותכף אשוב…

ובתחילת המאמר כתבת: "מעולם לא חשבנו שצריך לרצוח מחללי שבת, אוכלי חזיר, או כאלה שחיים חיים מיניים אסורים על פי ההלכה". לרצוח… אכן לא חשבנו, אבל מה לעשות והתורה דוקא כן חשבה… מחללי שבת אינם חיבים מיתה?! והשוכב עם אשת איש מה דין הנואף והנואפת?! והשוכב והנשכב במשכב זכור מה דינם? ואם אין בידנו להורגם, וכך, אכן, סיבבה ההשגחה שאין בזמנינו סנהדרין הדנה דיני נפשות, וכבר נודע בספרי הרב זצ"ל שאין בחסרון התנאים להרוג נפש רק קלקלה, שכן קלקלתנו היא (גם) תקנתנו (ואין כאן המקום להאריך) האם נעשה את תורתנו הקדושה פלסתר?! אכן, אל לנו הדיינים והשופטים בבית הדין (וקל וחומר אנו הדנים אנשים בווצאפ…) להזדהות לגמרי עם עינו הבקורתית של ה' – ויתכן, שגם בגלל זה מנועים אנו מעשית מלדון דיני נפשות – אך להתעלם מהדין העקרוני? מההקפדה החמורה של ה' המעוניין לעצב חיים פרטיים וצבוריים קדושים וכדברי האב"ע: "כי הוא דבר נתעב לנפש קדושה אפילו בתולדה" – מהיכי תיתי?!

ואני הקטן, כנראה מבית יוסף קאתינא – מציונו המושפל והמבוזה של יוסף אני בא – ודורש אני כנראה את עלבונו…

 מכתב כזה, הרב ארל'ה, כותבים בצינעא למי שפגם בבריתו, ומעודדים את רוחו מכוחו של דוד המלך ע"ה שגם הוא פגם בבריתו. אך לרובא דעלמא – ובודאי לאותם רבים רבים, שהשיח הטמא מצליח לבלבל אותם – אדרבה, כותבים מכתב פומבי ברוח יוסף הצדיק. מעודדים ומחזקים את צעירי הצאן להיות מאלה הנכנסים בברית ויכולים לעמוד בתביעותיה – "אותה שעה באתה דיוקנו של אביו ונראתה לו בחלון, אמר לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה ביניהם, רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא רועה זונות?"

שמירת הברית אינה בונה רק חיים בריאים של מחויבות, אחריות וקיום, קשורה היא בקשר הדוק לאחיזתנו כאן בארץ. כך מנסחת התורה את התלות הקיומית בין שני הדברים: "כִּי אֶת כָּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵל עָשׂוּ אַנְשֵׁי הָאָרֶץ אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם וַתִּטְמָא הָאָרֶץ וְלֹא תָקִיא הָאָרֶץ אֶתְכֶם בְּטַמַּאֲכֶם אֹתָהּ כַּאֲשֶׁר קָאָה אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר לִפְנֵיכֶם". אם חפצי חיים אנו בארצנו הקדושה הדבר תלוי בעיקר בקדושת הברית הכרותה לנו ב'תולדה' (כדברי האב"ע לעיל) מיוסף הצדיק – בתפלה שזכותו תגן עלינו מאלה חברי הקהילה הלהט"בית ההופכים חושך לאור ואור לחושך.