הזדהות משרד החינוך 
משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאין אנשי העיר לקראתו ומקבלין פניו בשדה, ואז רשאין כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו, והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם. ובלכתו העירה הרי הם הולכים אחריו. ואחר כך, בבואו להיכל מלכותו, אין נכנסים כי אם ברשות, ואף גם זאת המובחרים שבעם ויחידי סגולה. וכך הענין על דרך משל בחודש אלול יוצאין להקביל אור פניו ית' בשדה…[1]
הרבי מליובאוויטש מרבה לבאר את משלו הנפלא של אדמו"ר הזקן ומדייק בפרטי פרטיו בריבוי מאמרים ושיחות. כמה מהדיוקים מתייחסים ללשון "מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם".
ראשית, מדגיש הרבי[2] כי ב"כולם" נכללים לא רק בני השדה הנגשים אל המלך, לשוב בתשובה ולחלות את פניו, אלא גם אותם השבויים לעת-עתה במדבר, בקליפות ובתאוות, ועל אף שהם מתעוררים ברצון להקביל את פני המלך שבשדה יצרם אונסם ואין הם מצליחים בפועל לצאת משביים במדבר אל השדה. כאשר הם רואים כי גם את התעוררות הרצון הבלתי ממומשת הזו מקבל המלך בסבר פנים יפות הדבר מעודד אותם, נוסך בהם כחות מחודשים, עד שהם מצליחים להוציא מהכח אל הפועל את רצונם הכמוס (וכפי שאמר היהודי הקדוש, גם אם יהודי רוצה לרצות, או רוצה לרצות לרצות וכו' – עד עשרים פעמים – הוא יצליח בסופו של דבר).
ושתי תכונות משתקפות בפני המלך ל"כולם", אלה המצליחים לחלות את פניו ואלה שרק מעונינים בכך בסתר לבם: בתחלה הוא "מקבל את כולם בסבר פנים יפות" ואחר כך הוא "מראה פנים שוחקות לכולם". ביחס לנתינה למלך, התקרבות אליו או אפילו רק תנועה נפשית של כיסופים מתאים להשתמש בלשון "מקבל" – אנחנו נותנים, אפילו מעט מן המעט, והמלך מקבל זאת בסבר פנים יפות. ניתן היה לחשוש שהמלך לא ישמח בבואנו מטונפים בחטאים, אחרי ריחוק והתנכרות, או שיזלזל במנחת העני שלנו, אך בחדש אלול מובטחנו שכאשר נבוא הוא יקבל אותנו בסבר פנים יפות, מרוצה מכך שאנו שבים אליו. לעומת זאת, הביטוי "מראה" מלמד על משהו שאינו תגובה או קבלה של פעולה מצדנו, אלא גילוי בו ה' חושף את עצמנו כלפינו, אולי באופן בלתי צפוי, ומראה לנו כי פניו שוחקות.
אם נכנסים מספיק לאוירת "פנים שוחקות", נוכל להרשות לעצמנו לומר כי בעוד ש"מקבל בסבר פנים יפות" מתייחס לחלקים הטובים שבנו, לתשובה ולמצוות שאנו מסגלים לעצמנו, הרי ש"מראה פנים שוחקות" הוא גילוי כיצד ה' מתייחס לחלקים השליליים שבנו. כאשר אנו באים מן השדה (או אפילו המדבר), מקוים שה' יקבל את פנינו בסליחה ובשמחה, יש חלק שלם שבתוכנו אותו אנו מעדיפים להעלים. כאשר ה' מקבל את פנינו בסבר פנים יפות הוא מתעלם-כביכול מחלק זה, הוא מגיב רק למה שאנחנו רוצים להראות לו – "מקבל" אותנו כפי שאנו רוצים להגיש את עצמנו. אך בשלב הבא מתברר לנו, להפתעתנו, כי ה' מתיחס בינו לבין עצמו בשחוק ושעשוע אל החלקים אותם רצינו להסתיר, כמשוגות נעורים מצחיקות או כאירועים אותם הוא זימן לנו בהשגחה פרטית מופלאה – "נורא עלילה על בני אדם" – כדי שנשוב ונפנה אליו, נכיר שאיננו יכולים בלעדיו (כמבואר ב"פרק בעבודת ה'" בענין "פחד יצחק", כי הפחד הופך לצחוק כאשר מתברר כי "יהודי איך שנופל והיכן שנופל הוא נופל בחיקו יתברך").
כמובן, כפי שמדגיש הרבי באחת משיחותיו[3], תכלית יציאת המלך לשדה אינה לאשר את מציאותנו השלילית, אלא לעזור לנו להשתנות. לכן "מראה פנים שוחקות" בא לאחרי ההקדמה של "מקבל בסבר פנים יפות" – אחרי מגמת ההשתנות אפשר לגלות לאדם, למפרע, כי כל מה שעבר עליו היה בהשגחת ה' ויש גם בו תענוג אלקי. במובן מסוים, דווקא בהכרה הזו טמון כח אמתי של שינוי, וכדלקמן.
נצעד צעד נוסף קדימה, ונאמר כי הקבלה בסבר פנים יפות והגילוי של הפנים השוחקות אינם מתיחסים רק לעבר, אלא גם אל העתיד אליו מופנות פנינו בתשובת חדש אלול:
כאשר מתעוררים אנו לשוב בתשובה בחדש אלול, לצד תקות השינוי אנו עלולים לשמוע בתוכנו קול נוסף, ציני, שטוען כי אין סיכוי לשינוי וכי כבר ניסינו שוב ושוב ונכשלנו. במבט ראשון ניתן לחשוב כי תקות השינוי שייכת ליצרנו הטוב, "ילד מסכן וחכם", ואילו הלעג והיאוש שייכים רק ליצרנו הרע, "מלך זקן וכסיל". לכאורה, אותו מלך זקן לומד מנסיון העבר, וככל שעוברות השנים קולו מתחזק ומוכיח את עצמו על סמך השנים שעברו. אמנם, עלינו לדעת כי הוא "כסיל" וכי הפרשנות שלו למציאות אינה נכונה. אליבא דאמת, גם לתחושה שלא ניתן להשתנות יש מקום בעבודת ה' וגם היא שייכת לצד הקדושה. שתי שיטות יש במוסר ובחסידות ביחס לתיקון הנפש ועבודת ה' הפנימית. לפי שיטה אחת ניתן להשתנות, ועל כך יש לעבוד. לפי השיטה האחרת אין סיכוי לאדם לשנות את אופיו ומדותיו, ועליו להשקיע את כל מרצו בעבודת ה' מתוך מצבו הנתון (ולא לבזבז את זמנו ולשגות באשליות על שינוי שלא יקרה). "אלו ואלו דברי אלהים חיים", ובמקום אחד נתבאר כי ניתן לחלק שתי שיטות אלה לזמנים שונים – עשרת ימי תשובה הם חלון הזדמנויות של שינוי, אך מיד לאחריהם צריכה לבוא השלמה עם אופיו של האדם (בימים שבין יום הכפורים לסוכות), שמחה במה שיש (בסוכות) ועבודה נמרצת לנצל את הטבע הקיים באופן המיטבי (במשך השנה כולה).
לפי זה ניתן לומר כי בחדש אלול המלך מקבל בסבר פנים יפות את רצוננו להשתנות, מוקיר אותו ומעודד אותו, ואף נותן לו תקוה מסוימת. אך לצד זאת ולאחר זאת, המלך גם מראה לנו את פניו השוחקות – הוא שוחק על מחשבות ודמיונות השינוי שלנו, צופה את השחיקה שתבוא בהמשך השנה לכל הרצונות וההחלטות הטובות (לאידך, יש לדעת כי יש גם שחיקה חיובית: ההחלטות הטובות, אף אם הן זמניות בלבד, שוחקות את היצר הרע ועוצרות את התפתחותו נטולת הרסן; כך סיפר אחד הצדיקים כי פעם בביקור בוינה ראה מנקה רחובות טורח על צחצוח הרחוב, וכאשר שאל אותו מה הטעם בכך, הרי הרחוב ישוב ויתלכלך, הוא סימן באצבעו כי אם לא היה מנקה היה הלכלוך מגיע עד לחוטם – מכך למד הרבי לקח בעבודת ה', כי טוב לשוב אף אם נפול שוב בחטא, כי בלי התשובה יעלו החטאים למעלה ראש). כאשר מבינים שהשחוק הזה אינו נובע מחלק שלילי שבתוכנו, אלא הוא חלק מפניו הטובות של ה', ניתן להתחיל להבין אותו באופן חיובי, לצאת מהרצינות שלנו ולהצטרף לצחוקו של ה'.
ככל תהליך של תיקון בדרך מורנו הבעל שם טוב, ניתן לזהות סדר של הכנעה-הבדלה-המתקה בפירוש זה ל"פנים שוחקות" של ה':
הפתגם אומר "מענטש טראכט – גאט לאכט", האדם מתכנן וה' צוחק. כאשר "רגשו גוים ולאומים יהגו ריק… ננתקה את מוסרותימו ונשליכה ממנו עבותימו" הרי "יושב בשמים ישחק, הוי' ילעג למו". אכן, במקום אחר נתבאר כי אצל הגוים נתפסה הצוחק של ה' כלועג, מטריד ומפחיד – הורס את תכניותיו ויומרותיו של האדם. לעומת זאת, היהודי מצטיין בכך שאין הוא פוחד ומצטער מצחוקו של ה' על תכניותיו, אלא מצטרף אל הצחוק הזה – מופתע לגלות כל פעם מחדש עד כמה מטופשת היתה יומרתו, ושמח לראות שיש מי שמתכנן את העולם טוב ממנו. תגובה זו לפניו השוחקות של ה' היא ההכנעה הבסיסית, השפלות הטובה כשאדם מכיר שמכח תכניותיו בלבד אין סיכוי שישתנה ו"אלמלא ה' עוזרו אין יכול לו".
סיפורי צדיקים שונים מגלים לנו כי פעמים שאדם מתכנן שינוי בחייו, או מבקש עליו מהקב"ה, מתוך הנחה שלאחרי שינוי זה עבודת ה' שלו תזרום בקלות. אמנם, לאמיתו של דבר, ה' כלל אינו מעונין בעבודתו השלוה והמתוכננת של אותו אחד, אלא דווקא בעמידתו בנסיונות החיים אותם מזמן לו ה', במאמציו לעמוד במשברים ובגלים העוברים עליו בהשגחה פרטית כ"ירידה צורך עליה" (ופעמים גם שהאדם שוגה לגמרי במחשבתו כי השינוי ייטיב עמו, וכפירוש מורנו הבעל שם טוב "רצון יראיו יעשה" ולאחר מכן, כשמתגלה ליראים כי רצונם מזיק להם והם מתחילים לזעוק לישועה, "ואת שועתם ישמע ויושיעם"). במובן זה, אפשר להבין שהפנים השוחקות של ה' על רצון השינוי שלנו עוזרות לנו לעשות הבדלה בין העבודה בה חפץ מאתנו ה' לבין עבודה שהיא זרה עבורנו אף שלבנו חושק בה.
העמקה נוספת בפניו השוחקות של ה' עשויה לגלות לנו כי ה' מגלה לנו שהוא אוהב אותנו עצמנו, מבלי להביט על אורחות חיינו, וכל ההתפתלויות שלנו בנסיונות לרצות אותו משעשעות אותו מאד – באהבתו אותנו עצמנו. בתפיסה זו יש המתקה גמורה, כאשר מתוך ההבנה עד כמה ה' אוהב אותנו נובע כי גם הנפילות שלנו וכל מה שעברנו בהשגחה פרטית הם חלק מהתכנית המדויקת של ה' עבורנו ו"ירידה עצמה תכלית העליה".
ואכן, הרבי מדייק כי "פנים יפות" היינו התענוג של ה' מעבודתם של ישראל (אותה הוא "מקבל") ואילו "פנים שוחקות" היינו התענוג שלו מעצם מציאותם של ישראל (והיינו שעשוע עצמי פשוט, בלתי מורכב ובלתי מותנה, שכאשר זוכים ה' "מראה" אותו גם לנו). בדרך כלל הגילוי של "פנים שוחקות" בא רק בעקבות שינוי ותשובה, לאחר שמתקבלים בסבר "פנים יפות" מתברר למפרע כי אהבתו של ה' אלינו אינה בגלל מעשינו אלא היא התקשרות עצמית אלינו (אותה זוכים לחשוף באמצעות המעשים). אך פעמים שתהליך התשובה דורש לדלג על שלב השינוי הראשון, משום שהאדם כה מיואש ומאוכזב מעצמו – וממילא גם מאלקיו (שנדמה לו שהוא אוהב אותו רק כאשר הוא הולך בתלם, או לפחות כאשר יש יסוד למחשבה שניתן יהיה להחזירו אל התלם) – ויש לגלות לו כי ה' אוהב אותו באופן עצמי, ללא כל תנאי וללא כל תלות במעשיו (כמבואר שהקשר עצמי בין ישראל לה', למעלה מהקשר באמצעות התורה, הוא-הוא הקשר של התשובה). "נעוץ סופן בתחלתן", וכאשר מתגלה לאדם עד כמה ה' חפץ בו עצמו, וכל העולמות, הגילויים והמדרגות נועדו אך ורק בשביל לשמש אותו ולקרבו אל ה' (וראה עוד לקמן), הוא מקבל עוז ותעצומות לשנות ולשוב אל ה'.
לקינוח, נביא מדרש שיכול לשמש מקור-בדרך-אפשר לביאורו של הרבי בענין פנים שוחקות. במדרש שיר השירים[4] דורש רבי יוחנן את הפסוק "ישקני מנשיקות פיהו" על מעמד הר סיני, כאשר קודם למתן תורה אמרו ישראל "רצוננו לראות את מלכנו" ולא הסתפקו בקבלת התורה מפי משה-השליח:
[משל] למלך שמבקש ליקח לו אשה בת טובים ובת גנוסים שלח אצלה שליח דבר לה אמרה איני כדאית לשפחתו אלא רצוני לשמוע מפיו כיון שחזר אותו השליח אל המלך היו פניו שוחקות ושיחותיו אינן נשמעות למלך המלך שהיה פקח אמר זה פניו שוחקות דומה שקבלה עליה ושיחותיו אינן נשמעות לי דומה שאמרה רצוני לשמוע מפיו.
בפשט המדרש משמע כי פני השליח שוחקות משום שאותה אשה בת טובים קבלה עליה את הנישואין, ואין שיחותיו נשמעות (הוא מגמגם ולא משיב את המענה) משום שהיא דרשה דרישה שנראית מופרזת ועד שלא תתמלא בעצם אין תשובתה חיובית. אמנם, בפנימיות, פניו השוחקות של השליח מבטאות את ידיעתו עד כמה מה שהתחולל מסב הנאה למלך מכך שבת הטובים הגיבה מתוך שפלות (המתאפיינת בחויה ש'לא מגיע לי כלום, אך אני רוצה הכל') וחפצה במלך עצמו. כלומר, בעוד השיחות שאינן נשמעות מתייחסות למציאות החיצונית, הפנים השוחקות מבטאות את אמירת בת הטובים (עם ישראל) "רצוננו לראות את מלכנו", "רצוני לשמוע מפיו" – המשיכה והאהבה למלך עצמו, ולא לגינוני המלכות והכבוד ולטובות ההנאה שמספקים שליחיו.
במדרש שייכות הפנים השוחקות לשליח, משה השב בשם ישראל אל ה', ואילו במשלו של אדמו"ר הזקן הפנים השוחקות שייכות למלך עצמו, אך המדרש יכול ללמד במעין "תמונת ראי" על משמעות הפנים השוחקות: כאשר היהודי מתקרב אל ה' עם כל מעשיו הטובים, המצוות-השלוחים שהוא מפנה אל ה', מגלה לו ה' בפניו השוחקות כי הוא חפץ בו עצמו, ואינו מסתפק בביטויים חיצוניים של קשר. בסגנון אחר, בהמשך לאמור לעיל, ניתן לומר כי כאשר יהודי חושש להקביל את פני המלך משום שאין לו את השלוחים המתאימים, סניגורים שנבראו על ידי מעשיו הטובים, אין שיחותיו של המלך נשמעות באמירה מפורשת כי יקבל אותו גם כך – שהרי לטובתו חפץ המלך בשינוי ותיקון – אך פניו השוחקות מלמדות את היהודי הפקח, בן ל"עם חכם ונבון", כי אליבא דאמת חפץ המלך בו עצמו, לשמוע מפיו עד כמה הוא רוצה לחדש את הקשר למלך ולהנשא לו (ואולי בהשגחה פרטית, כדי להגיע לאותה נקודה חפה מכל כיסוי ואפשרות לשימוש בשליחים, 'תקע' אותו ה' במצב ביש ממנו הוא חש שאינו יכול להחלץ ולהשתנות).
יתר על כן, אם רוצים להתמיד בתמונת הראי, אפשר לומר כי אפילו את הביטוי "איני כדאי…" ניתן לחוש בפניו השוחקות של המלך, זאת על יסוד דברי הרבי כי העובדה ש-יג מדות הרחמים מתגלות ליהודי כפנים יפות ופנים שוחקות בחדש הרחמים פועלת עילוי בהן עצמן – כל העולמות לא נבראו אלא מתוך אהבתו של ה' לישראל, ורק כאשר משמשים העולמות העליונים את היהודי הם ממלאים את תפקידם ומתעלים בכך (כך מסביר הרבי כי גם אם בפועל "ודודי לי" קודם ל"אני לדודי", הרי שהיהודי הוא הסבה, וכל השפע שבא לעורר אותו הוא התוצאה מאהבת ה' אליו, ועל כן נכון לומר "אני לדודי [ומתוך כך] ודודי לי"). כאשר מתגלה ליהודי כמה ה' משתוקק לכך שיפנה אל ה' בעצמו, מתוך בחירתו החפשית, עד שנדמה כי ה' 'תלוי' בו לגמרי וכביכול אינו מאמין שהוא 'כדאי' עבור היהודי, הוא מתמלא געגועים עצומים לה' ואמון רב בכחו לשוב אל ה' ולהתאחד עמו באהבה עצמית.
[1] לקו"ת ראה לב, א.
[2] ד"ה "אני לדודי ודודי לי" תשכ"ו (סה"מ מלוקט ח"ד).
[3] ראה שיחת מוצש"ק פ' ראה, מבה"ח אלול ה'תשל"ח.
[4] א, יד.