הזדהות משרד החינוך 
| תשובה: |
היטבת לשאול.
את הפער – בין הרגשת הלב החש את השבר לבין האמונה והידיעה כי כל מה דעביד רחמנא לטב עביד – הזה כנראה לא נצליח ממש לסגור עד המשיח. על אותם ימים עתידיים אומר הפסוק: "ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי" (ישעיהו יב), היינו כי נודה לו על כעסו ומגעו המכאיב. אך כאמור כל זה רק 'ביום ההוא', ועתה עלינו לחיות בפער הזה 'ולהחזיק בשתי הקצוות'.
לשון הגמרא במסכת ברכות: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה מאי (-מה הכונה) חייב לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה? – אילימא (אם תאמר): כשם שמברך על הטובה הטוב והמטיב, כך מברך על הרעה הטוב והמטיב – והתנן (אי אפשר לומר כן, שכן למדנו במשנה): על בשורות טובות אומר הטוב והמטיב, על בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת! – אמר רבא: לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה ( החיוב להשוות בין טובה לרעה הוא חיוב לבבי – לקבל בשמחה – ומבאר רש"י: "לברך על מדת פורענות בלבב שלם"). אמר רב אחא משום רבי לוי: מאי קרא (ומהיכן למדו על כך? – מהפסוק) "חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה", אם חסד – אשירה, ואם משפט – אשירה".
נראה, במחשבה הראשונה של הגמרא, כי מנקודת מבט אלוקית (כזו שאינה מכילה, כביכול, את נקודת מבטנו האנושית) היה מקום לברך על הטובה והרעה את אותה ברכה – 'הטוב והמטיב' , שכן אין רע יורד מלמעלה, וכל מה שה' עושה – עושה הוא לטובה, ובחשבון ארוך הכל מצטרף רק לטוב. אך הגמרא דוחה אפשרות זו, שכן הברכות על הטוב והרע שונות, ולמעשה נוסח הברכות 'מתחשב' בפער בין הרגשת הלב החווה את החסרון והכאב, לבין האמונה התמימה שמעשיו של ה' דין אמת הם. נמצא כי הפער מתבטא בחיצוניות הברכה ובכוונת הלב הפנימית שלה. תחושת הלב האוטנטית-המתמרמרת מתבטאת במילים 'דיין האמת' , אכן, מודה אני כי דינו של ה' דין אמת הוא אך את טובו איני מרגיש, ממש כהרגשתו של אדם שדנו אותו – דין אמת – לחובה. ומאידך עבודת ה' (והלב) היא לתמוך במילים שאני אומר בחוץ 'בלבב שלם', על מנת שיהיו פינו ולבנו שוים, ובעיקר כדי להזדהות ולהפתח יותר ויותר לאפשרות כי "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך". יהיה רוב טוב אך כעת הוא צפון…
ה'גשר' שאותו את מחפשת נראה לי כי ניתן לשרטט אותו בקוים דקים כ'תרשים זרימה' הוא מתחיל בהבנה הבסיסית כי קצרה דעתנו ל'גשר' בין הלב הנשבר לבין האמונה כי טוב ה' וכמאמר הזוהר בכיה תקועה בלב מצד זה וחדוה תקועה בלב מצד זה. הוא ממשיך ב'ציור' כי הדברים הרעים לא נשמטו ונפלו סתם כך 'מבין אצבעותיו' של ה', אלא הם חלק מהתייחסות מאוד קרובה ואינטימית של ה' המחשיבה את מעשי וממילא אכפת לה לברר אם טובים הם אם רעים. ומכאן גם ההבנה כי רק בפניו עלינו לשפוך את לבנו וטענותינו, אך בסוף, הדין – דין אמת. וכלה, וכך עולה מעדויותיהם של בעלי יסורים רבים ל"ע, כי מצליחים הם לחוש את ה'מגע' של ה' כנגיעה מצמיחה, של מפגש עמוק יותר בעין ערוך עם ה' , עם עצמך ועם כל הסובבים אותך. מגע הממתיק את הכאב.
"ואל תביאנו לא לידי נסיון…"
את הפער – בין הרגשת הלב החש את השבר לבין האמונה והידיעה כי כל מה דעביד רחמנא לטב עביד – הזה כנראה לא נצליח ממש לסגור עד המשיח. על אותם ימים עתידיים אומר הפסוק: "ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי" (ישעיהו יב), היינו כי נודה לו על כעסו ומגעו המכאיב. אך כאמור כל זה רק 'ביום ההוא', ועתה עלינו לחיות בפער הזה 'ולהחזיק בשתי הקצוות'.
לשון הגמרא במסכת ברכות: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה מאי (-מה הכונה) חייב לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה? – אילימא (אם תאמר): כשם שמברך על הטובה הטוב והמטיב, כך מברך על הרעה הטוב והמטיב – והתנן (אי אפשר לומר כן, שכן למדנו במשנה): על בשורות טובות אומר הטוב והמטיב, על בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת! – אמר רבא: לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה ( החיוב להשוות בין טובה לרעה הוא חיוב לבבי – לקבל בשמחה – ומבאר רש"י: "לברך על מדת פורענות בלבב שלם"). אמר רב אחא משום רבי לוי: מאי קרא (ומהיכן למדו על כך? – מהפסוק) "חסד ומשפט אשירה לך ה' אזמרה", אם חסד – אשירה, ואם משפט – אשירה".
נראה, במחשבה הראשונה של הגמרא, כי מנקודת מבט אלוקית (כזו שאינה מכילה, כביכול, את נקודת מבטנו האנושית) היה מקום לברך על הטובה והרעה את אותה ברכה – 'הטוב והמטיב' , שכן אין רע יורד מלמעלה, וכל מה שה' עושה – עושה הוא לטובה, ובחשבון ארוך הכל מצטרף רק לטוב. אך הגמרא דוחה אפשרות זו, שכן הברכות על הטוב והרע שונות, ולמעשה נוסח הברכות 'מתחשב' בפער בין הרגשת הלב החווה את החסרון והכאב, לבין האמונה התמימה שמעשיו של ה' דין אמת הם. נמצא כי הפער מתבטא בחיצוניות הברכה ובכוונת הלב הפנימית שלה. תחושת הלב האוטנטית-המתמרמרת מתבטאת במילים 'דיין האמת' , אכן, מודה אני כי דינו של ה' דין אמת הוא אך את טובו איני מרגיש, ממש כהרגשתו של אדם שדנו אותו – דין אמת – לחובה. ומאידך עבודת ה' (והלב) היא לתמוך במילים שאני אומר בחוץ 'בלבב שלם', על מנת שיהיו פינו ולבנו שוים, ובעיקר כדי להזדהות ולהפתח יותר ויותר לאפשרות כי "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך". יהיה רוב טוב אך כעת הוא צפון…
ה'גשר' שאותו את מחפשת נראה לי כי ניתן לשרטט אותו בקוים דקים כ'תרשים זרימה' הוא מתחיל בהבנה הבסיסית כי קצרה דעתנו ל'גשר' בין הלב הנשבר לבין האמונה כי טוב ה' וכמאמר הזוהר בכיה תקועה בלב מצד זה וחדוה תקועה בלב מצד זה. הוא ממשיך ב'ציור' כי הדברים הרעים לא נשמטו ונפלו סתם כך 'מבין אצבעותיו' של ה', אלא הם חלק מהתייחסות מאוד קרובה ואינטימית של ה' המחשיבה את מעשי וממילא אכפת לה לברר אם טובים הם אם רעים. ומכאן גם ההבנה כי רק בפניו עלינו לשפוך את לבנו וטענותינו, אך בסוף, הדין – דין אמת. וכלה, וכך עולה מעדויותיהם של בעלי יסורים רבים ל"ע, כי מצליחים הם לחוש את ה'מגע' של ה' כנגיעה מצמיחה, של מפגש עמוק יותר בעין ערוך עם ה' , עם עצמך ועם כל הסובבים אותך. מגע הממתיק את הכאב.
"ואל תביאנו לא לידי נסיון…"