הזדהות משרד החינוך 
"הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ: הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ:
הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם:" (דברים ח)
פסוקים אלה מתארים היטב את המדבר. גם עולם הדימויים והאסוציאציות העולה מן המתואר בפסוקים מאוד מתבקש. לא מקום זרע, לא מקום ישוב – 'ימין ושמאל רק חול וחול', שממה אחת גדולה, שהסכנות (נחש, שרף, עקרב) אורבות בה בכל פינה. ואם לא די לנו בכך מוסיף ירמיהו "ארץ ציה וצלמת" (ומבאר המצודות; צלמות – "צלו של מות רצה לומר: חשכת קבר)
אם יש למדבר מקום (ברוב המקורות אך לא בכולם וכדלקמן) זה רק בשני אופנים וגם הם קרובים זה לזה. הוצאת מים מצור החלמיש – ההפתעה, החידוש והאיפכא מסתברא.
הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם:" (דברים ח)
פסוקים אלה מתארים היטב את המדבר. גם עולם הדימויים והאסוציאציות העולה מן המתואר בפסוקים מאוד מתבקש. לא מקום זרע, לא מקום ישוב – 'ימין ושמאל רק חול וחול', שממה אחת גדולה, שהסכנות (נחש, שרף, עקרב) אורבות בה בכל פינה. ואם לא די לנו בכך מוסיף ירמיהו "ארץ ציה וצלמת" (ומבאר המצודות; צלמות – "צלו של מות רצה לומר: חשכת קבר)
אם יש למדבר מקום (ברוב המקורות אך לא בכולם וכדלקמן) זה רק בשני אופנים וגם הם קרובים זה לזה. הוצאת מים מצור החלמיש – ההפתעה, החידוש והאיפכא מסתברא.
"הִנְנִי עֹשֶׂה חֲדָשָׁה עַתָּה תִצְמָח הֲלוֹא תֵּדָעוּהָ אַף אָשִׂים בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ בִּישִׁמוֹן נְהָרוֹת: תְּכַבְּדֵנִי חַיַּת הַשָּׂדֶה תַּנִּים וּבְנוֹת יַעֲנָה כִּי נָתַתִּי בַמִּדְבָּר מַיִם נְהָרוֹת בִּישִׁימֹן לְהַשְׁקוֹת עַמִּי בְחִירִי" להתוות דרך במקום שקטגורית אין בו דרך (אפילו דרך ללא מוצא אין בו…) מקום לא מכוון ללא יעד וללא מטרה "נבוכים הם בארץ סגר עליהם המדבר" – ולפתע הפתעה "אשים במדבר דרך" , "נתתי במדבר מים". 'הדרך' רוצה לומר המשמעות והכיוון מתבארים ומתבהרים דווקא על רקע התהייה (המדבר) ואובדן הדרך. המים הבוקעים את צור החלמיש – לא רק הניגוד בין המים לצור החלמיש מרשים, עיקר הפלא הוא אוירת ההתהפכא ממצב למצב מיניה וביה.
באופן קצת שונה, המדבר מצטייר כשלב מטרים, קשה אפילו להגדירו כאמצעי כמכין לקראת… שכן, בדרך כלל, כבר באמצעי ניתן לזהות את המטרה כמקופלת בתוכו. לא כן במדבר "מדבר לא אדם בו" – כביכול גם בהעלם אין בו אדם. אם תרצו אולי ניתן לראות את המדבר כהתפתחות אבולוציונית מן הפשוט למורכב, מהדומם לצומח
באופן קצת שונה, המדבר מצטייר כשלב מטרים, קשה אפילו להגדירו כאמצעי כמכין לקראת… שכן, בדרך כלל, כבר באמצעי ניתן לזהות את המטרה כמקופלת בתוכו. לא כן במדבר "מדבר לא אדם בו" – כביכול גם בהעלם אין בו אדם. אם תרצו אולי ניתן לראות את המדבר כהתפתחות אבולוציונית מן הפשוט למורכב, מהדומם לצומח
ולחי. אך בעיקר האוירה היא דילוג ערך ממצב למצב "לא תוהו בראה לשבת יצרה" – אין למדבר תכלית בפני עצמה כל כולו 'תוהו' (- "ימצאהו במדבר ובתוהו ילל ישימון") שנועד לתיקון. לא מדובר רק בדילוג חד- פעמי מתוהו לבריאה, אלא גם את המציאות עצמה ואת התהליכים המתחוללים בה ניתן לתאר כמעבר בין תוהו לתיקון, שכן גם המעבר מתיקון לתיקון, לפי ערכין, הוא באמת מעבר מתוהו לתיקון וחוזר חלילה (כדברי ר' שמעון בר יוחאי בהתייחסו לבניית הגשרים והמרחצאות על ידי הרומים).על כל פנים כל שלב (גם שלב שעד אתמול היה בגדר 'תיקון', ועתה מתנוצצת לו מרחוק מציאות שלמה ומתוקנת יותר, כעת) במצבו התוהי הוא מאיים ומפחיד, ולכן המתהלך בו זקוק לשמירה יתרה "יצרנהו כאישון עינו". כך או כך ההתהלכות בו אינה נעימה ועיקר התנועה בו היא היחלצות ממנו, יציאה ממסגר, ועדיפה שעה אחת קודם.
אם נשליך מן המדבר הפיסי למדבר הנפשי, נמצא הרבה קוי דמיון; השיטוט ללא מטרה, פיזור הנפש, מחשכי הלא מודע (- "ארץ לא ישב בה איש ולא ישב אדם שם") המאיימים ומתפרצים מאחור, ומנגד חיי 'ישוב' הם בעיקר חיים של משימה והגשמה, חיים הדוחפים לקיום. וקיום יציב הוא רק כאשר ה'אורות' מצליחים ל'התיישב' בכלים. חיים, שהעיקר בהם הוא המעשה – 'אשר ברא אלו-קים לעשות דוקא לעשות!
תודעת שליחות היא עיקר הכח המניע והדוחף להתהוות ויצירה, כאשר תודעת המדבר המונעת התגבשות, המופשטת וחסרת הזהות מפתה ושואבת מאחור. הכח הנפשי הדוחף למימוש מותנה בחיי שליחות
אם נשליך מן המדבר הפיסי למדבר הנפשי, נמצא הרבה קוי דמיון; השיטוט ללא מטרה, פיזור הנפש, מחשכי הלא מודע (- "ארץ לא ישב בה איש ולא ישב אדם שם") המאיימים ומתפרצים מאחור, ומנגד חיי 'ישוב' הם בעיקר חיים של משימה והגשמה, חיים הדוחפים לקיום. וקיום יציב הוא רק כאשר ה'אורות' מצליחים ל'התיישב' בכלים. חיים, שהעיקר בהם הוא המעשה – 'אשר ברא אלו-קים לעשות דוקא לעשות!
תודעת שליחות היא עיקר הכח המניע והדוחף להתהוות ויצירה, כאשר תודעת המדבר המונעת התגבשות, המופשטת וחסרת הזהות מפתה ושואבת מאחור. הכח הנפשי הדוחף למימוש מותנה בחיי שליחות
אינטנסיביים, וככאלה עליהם להיות חיים ממוקדים ומרוכזים, מכווני מטרה ויעוד. השליחות נמדדת בנאמנותה למשלח וליעדיו – "לתקוני שלחתיך ולא לעיוותי"- לתקן ולא לעוות חלילה.
אך יש גם 'מדבר' עם 'פנים' אחרות. על הפסוק בשיר השירים:
מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְךָ . מסביר רש"י: הקב"ה ובית דינו אומרים על כנסת ישראל מי זאת כמה היא חשובה זאת שנתעלתה מן המדבר בכל מתנות טובות שם נתעלתה במתן תורה ובדבוק שכינה ונראית חבתה לכל ועודנה בגלותה.
המדבר מקום בו מתעלים במתנות, בתורה, בדבוק שכינה ונראית חבתה לכל. האם יש קשר בין המדבר לכל אותן מתנות טובות שרצה הקב"ה לזכות בהן את ישראל?
הגר"א בבאורו על הפסוק מביא באור מעניין שממנו עולה ציור מתוק, וממנו ניקח להתבונן בעין טובה על המדבר הגדול והנורא. וכך כותב הגר"א: "שכל העולם יתמהו ויאמרו מי זאת עולה מן המדבר שהיתה עד עכשיו מתרפקת על דודה, כמו שנאמר לכתך אחרי המדבר" , מדבריו משמע כי המדבר משמש כמקום התייחדות- התבודדות בו ישראל מתרפקת על דודה, ממתיקים סוד זה לזה – "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך". ואולי 'מדבר' כמקום של דיבורים (שחנשי"ם…) והתוועדויות? ראוי גם להתבונן בפליאתם של אומות העולם. מה פישרה של אותה תמיהה? לרגע נדמה כי בעיניהם אנו שייכים לקיום אחר, בעוד הם מוצאים את עצמם כחלק מעולם מיושב ולאו דוקא כאנוסים בעל כורחם, אלא אדרבא, עם הרבה חשק ושאפתנות להתעמת ולהלחם 'ולהיות חלק ממה שקורה פה' – ישראל נתפסים כבלתי רלוונטים ככאלו שלא מוצאים עניין ב'משחק'. בעוד הם רואים
אך יש גם 'מדבר' עם 'פנים' אחרות. על הפסוק בשיר השירים:
מִי זֹאת עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְךָ . מסביר רש"י: הקב"ה ובית דינו אומרים על כנסת ישראל מי זאת כמה היא חשובה זאת שנתעלתה מן המדבר בכל מתנות טובות שם נתעלתה במתן תורה ובדבוק שכינה ונראית חבתה לכל ועודנה בגלותה.
המדבר מקום בו מתעלים במתנות, בתורה, בדבוק שכינה ונראית חבתה לכל. האם יש קשר בין המדבר לכל אותן מתנות טובות שרצה הקב"ה לזכות בהן את ישראל?
הגר"א בבאורו על הפסוק מביא באור מעניין שממנו עולה ציור מתוק, וממנו ניקח להתבונן בעין טובה על המדבר הגדול והנורא. וכך כותב הגר"א: "שכל העולם יתמהו ויאמרו מי זאת עולה מן המדבר שהיתה עד עכשיו מתרפקת על דודה, כמו שנאמר לכתך אחרי המדבר" , מדבריו משמע כי המדבר משמש כמקום התייחדות- התבודדות בו ישראל מתרפקת על דודה, ממתיקים סוד זה לזה – "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך". ואולי 'מדבר' כמקום של דיבורים (שחנשי"ם…) והתוועדויות? ראוי גם להתבונן בפליאתם של אומות העולם. מה פישרה של אותה תמיהה? לרגע נדמה כי בעיניהם אנו שייכים לקיום אחר, בעוד הם מוצאים את עצמם כחלק מעולם מיושב ולאו דוקא כאנוסים בעל כורחם, אלא אדרבא, עם הרבה חשק ושאפתנות להתעמת ולהלחם 'ולהיות חלק ממה שקורה פה' – ישראל נתפסים כבלתי רלוונטים ככאלו שלא מוצאים עניין ב'משחק'. בעוד הם רואים
את עצמם מזוהים ושייכים לעולם שכל כולו תפיסת עמדה ומקום ("יצב גבולות עמים") תוך כדי שימוש 'במרפקים' מסוגים שונים, ובמילים אחרות 'הפנים' הלאומיות פונות בעיקר החוצה לקראת מפגש שאמור להניב איזה שהן תוצאות (מדיניות, חברתיות, כלכליות וכו') בשטח, ובלעדיהן למה זה אנכי?! ומה אומרים על-כך ישראל וה' יתברך? מנקודת מבטם של אומות העולם הם לא אומרים דבר – פשוט לא שייכים! מתרפקים ומתייחדים הם זה עם זה, באהבה שאינה תלויה בדבר (תרתי משמע). המסגרת לכל אותה אינטימיות המתוארת כאן הוא המדבר.
ומוסיף הגר"א ואומר: "כי עכשיו (בזמן הגולה) היא תמיד דופקת ומבקשת לדודה כמו שנאמר "השיבני ואשובה"… " , אך כעת בזמן גאולה תמהים אותם גויים: "מי זאת עולה מן המדבר"? כביכול שומעים אנו את הגויים לוחשים זה לזה מה ל'זוג הרומנטי' בינינו? האם הוא מתכון להמשיך ב'ירח הדבש' המדברי כאן במקום ישוב?! זה ממש לא שייך… ואולי יש באותה עליה איום מרומז כי הגיע העת לקיום אחר, קיום של קשר
ומוסיף הגר"א ואומר: "כי עכשיו (בזמן הגולה) היא תמיד דופקת ומבקשת לדודה כמו שנאמר "השיבני ואשובה"… " , אך כעת בזמן גאולה תמהים אותם גויים: "מי זאת עולה מן המדבר"? כביכול שומעים אנו את הגויים לוחשים זה לזה מה ל'זוג הרומנטי' בינינו? האם הוא מתכון להמשיך ב'ירח הדבש' המדברי כאן במקום ישוב?! זה ממש לא שייך… ואולי יש באותה עליה איום מרומז כי הגיע העת לקיום אחר, קיום של קשר
והתרפקות שנותן טעם לשבח בכל אותה התרחשות מעשית… אולי יפה אך בהחלט סרת טעם.
מנין לוקח הגר"א את דבריו?
לָכֵן הִנֵּה אָנכִי מְפַתֶּיהָ וְהלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ: וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וּכְיוֹם עֲלתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְקֹוָק תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי: …וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת יְקֹוָק: (הושע ב')
היכן הוא 'המדבר' המדובר? רש"י מבאר; 'מדבר העמים – 'שהוא לה כמדבר וציה ושם תשיב אל ליבה…" וכיצד הגולה מרובת אנשים ועמים מתדמה למדבר? משיב המלבי"ם: "כי העמים יתרחקו מהם,ויהיו רעבים גם צמאים מוקפים מנחשים ועקרבים …ששם יהיו תחת השגחת ה' (ולא בא"י!- ממש מפליא) ושם ידבר שישובו אלי".
כדי לעמוד על טיבו של ה'מדבר' דווקא מנקודת מבטו המיוחדת של הושע, נאים דברי המצודות: לכן "על כי שכחה בי אני אפתנה ואוליכה במדבר במקום שאין שם אנשים ושם אדבר על ליבה דברי פיוסים…למען לא ישמע מי מה ידברו ושם מפייסה בדברים טובים שתעזוב דרכה". כששניים משוחחים זה עם זה בנוכחות אדם שלישי הדיבורים בין השניים 'עוברים' דרכו ו'מתחשבים' בו.לעולם לא ידע אדם, עד הסוף, אלו דיבורים ומילים כוונו אליו ואלו דיבורים,אכן, נאמרו אליו אך כוונו בעיקר למאזין הנוסף, תופעה בהחלט מוכרת ואין צורך להאריך בה… ה'מדבר' כמקום שאין בו אנשים מאפשר שיחה פתוחה וכנה מלב אל לב שבסופה יודע כל אחד באמת מה שבלב ידידו עליו ולהיפך.
אין זה אומר שהדיבורים הכנים צריכים להיות בהכרח נעימים וערבים. וכמו שמצטט רש"י את דברי יחזקאל
מנין לוקח הגר"א את דבריו?
לָכֵן הִנֵּה אָנכִי מְפַתֶּיהָ וְהלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ: וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וּכְיוֹם עֲלתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְקֹוָק תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי: …וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי לְעוֹלָם וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים: וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בֶּאֱמוּנָה וְיָדַעַתְּ אֶת יְקֹוָק: (הושע ב')
היכן הוא 'המדבר' המדובר? רש"י מבאר; 'מדבר העמים – 'שהוא לה כמדבר וציה ושם תשיב אל ליבה…" וכיצד הגולה מרובת אנשים ועמים מתדמה למדבר? משיב המלבי"ם: "כי העמים יתרחקו מהם,ויהיו רעבים גם צמאים מוקפים מנחשים ועקרבים …ששם יהיו תחת השגחת ה' (ולא בא"י!- ממש מפליא) ושם ידבר שישובו אלי".
כדי לעמוד על טיבו של ה'מדבר' דווקא מנקודת מבטו המיוחדת של הושע, נאים דברי המצודות: לכן "על כי שכחה בי אני אפתנה ואוליכה במדבר במקום שאין שם אנשים ושם אדבר על ליבה דברי פיוסים…למען לא ישמע מי מה ידברו ושם מפייסה בדברים טובים שתעזוב דרכה". כששניים משוחחים זה עם זה בנוכחות אדם שלישי הדיבורים בין השניים 'עוברים' דרכו ו'מתחשבים' בו.לעולם לא ידע אדם, עד הסוף, אלו דיבורים ומילים כוונו אליו ואלו דיבורים,אכן, נאמרו אליו אך כוונו בעיקר למאזין הנוסף, תופעה בהחלט מוכרת ואין צורך להאריך בה… ה'מדבר' כמקום שאין בו אנשים מאפשר שיחה פתוחה וכנה מלב אל לב שבסופה יודע כל אחד באמת מה שבלב ידידו עליו ולהיפך.
אין זה אומר שהדיבורים הכנים צריכים להיות בהכרח נעימים וערבים. וכמו שמצטט רש"י את דברי יחזקאל
(פ"כ): וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים: כַּאֲשֶׁר נִשְׁפַּטְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּמִדְבַּר אֶרֶץ מִצְרָיִם כֵּן אִשָּׁפֵט אִתְּכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יְקֹוִק: וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית: וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים…
אדרבה, כדי שתוכחה תתקבל על לב, עליה להיאמר בתוכחת מגולה אך בעיקר באהבה מסותרת (כרמז הידוע; תוכחה= תוך אהבה), וזו האחרונה תורגש ותובחן רק כאשר "נפשי יצאה בדברו", רק כשיורגש כי הדיבורים המייסרים והמכאיבים יוצאים מן הלב. ה'נגון' (האינטונציה) הכל –כך מדויק הנדרש כדי שלבבות המחנך והמחונך יפתחו זה לקראת זה בודאי לא יכול להשמע, בשמיעה פנימית על כל פנים, כשברקע מהדהדים קולות נוספים ודמויות אחרות.
את עיקר החידוש, לענ"ד, אומר המצודות בהמשך דבריו: ורצה לומר המקום (הי"ת) יעורר לבבם לשוב לעבודתו…מן הליכת המדבר הזה מן האהבה הבאה שמה, רצה לומר, מן הערת הלבב תשוב אלי". 'מדבר' יכול להיות גם מקום נפשי, התעוררות פנימיות הלב אולי זהו ה'מדבר' הקדום ביותר, עוד בטרם יש שנייים שממתיקים סוד יש אחד שמשתעשע בינו לבין עצמו דיבורים שליבא לפומא לא גליא. ואולי אפילו דיבורים עדיין אין שם, שכן אלו נדרשים כשיש זולת כלשהו לשוחח איתו.
אם המדבר כמקום המזמין אינטימיות – המולידה הקשבה, שימת לב ודריכות – נדרש כל-כך בין ידידים, קל- וחומר זקוקים הם לו איש ואשה הבאים בברית הנשואין. כשנשבעים בחור ובתולה זו לזה "וארשתיך לי לעולם…וארשתיך לי באמונה" ודאי וודאי שאין מקום לזרים, וכדברי המדרש א"ר יוחנן אוי לאומה שתמצא בשעה שהקב"ה עושה פדיון לבניו מי מטיל כסותו בין לביא ללביאה בשעה שנזקקין זה לזה: אותן מתנות (תורה, באר, מן וכו') שהורעפו על ישראל במדבר כסבלונות הם ששולח החתן לכלתו- ארוסתו.
נשוב ונתבונן על המדבר מנקודת מבט נוספת.
ויקבר (יואב) בביתו במדבר, אטו (וכי) ביתו מדבר הוא? – אמר רב יהודה אמר רב: כמדבר, מה מדבר מופקר לכל – אף ביתו של יואב מופקר לכל. דבר אחר: כמדבר, מה מדבר מנוקה מגזל ועריות – אף ביתו של יואב מנוקה מגזל ועריות. (סנהדרין מט)
ומבאר המהרש"א את יחודו של יואב: "ואמרו אף ביתו של יואב מנוקה מגזל ועריות לפי שדרך בעלי מלחמות שמצוי בהם גזל ועריות אמר שלא כן ביתו".
המדבר כמקום ה'מופקר לכל' והמנוקה מגזל ועריות – מעצב ומשפיע גם על הזהות הנפשית. למרות הסתירה בין 'מופקר לכל' לעיצוב וזהות – מילים המנסות ל'דחוק' למסגרת את כל מה שמופקר – אין ספק שלהילוך הקבוע במדבר ישנה השפעה מרחיקת לכת על המהלך בו, כדוגמת ישמעאל "והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו…וישב במדבר ויהי רובה קשת".
ולענייננו, הא בהא תליא, היות המדבר הפקר לכל, לכן אין בו גזל ועריות.על הקשר בין גזל לעריות אין צורך להרחיב – עיינו בדברי התוכחה של נתן הנביא לדוד במשל 'כבשת הרש' (אגב, מתבקש מאוד להשוות בין ביתו של יואב לביתו של דוד…וד"ל) – אך מה באמת הקשר בין אוירת הפקרות לגזל ועריות?
'הצורך' והחשק לגזול ולהלחם מתעורר בעיקר כאשר ענייני הרכוש ("אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך") מוגדרים ומובחנים בבחינת 'מים גנובים ימתקו' – דווקא אז מתעורר החשק לגונבם. ואילו כאשר הגבולות בין אדם לחברו מתרככים ומטשטשים והאוירה נעשית קיבוצית יותר, המקום (כן, גם המקום הנפשי) מתנקה מגזל ועריות. ודאי כאשר פוקדים את המדבר אנשי 'ישוב' – המודדים את ערכם לפי ערך רכושם וכו' – הם יגזלו ויחמסו וינצלו את היות המדבר הפקר לכל למלא תאוות לבם ואדרבה כדרך "בעלי מלחמות שמצוי בהם גזל ועריות", דברינו מכוונים כלפי מי שבחר לגור במדבר או שהחליט להפקיר את ביתו כמדבר.
אפשר קצת לחוש איך כל דברינו שבים ומתחברים. כיצד חוסר הגבולות וטשטוש וההגדרות החדות 'משחרר לחץ' , כיצד אוירת המדבר מחלישה את עוצמת הקינאה השנאה והתחרות, וכיצד אותה אוירה משמשת רקע נח להתייחדות ולכריתת ברית חדשה. גם הרבה יותר קשה לקשור קשר יציב ועמוק שלא מתוך בחירה אמיתית בין ריבוי אפשרויות (המדבר מכונה 'ארץ תלאובות' ורש"י מפרש: "תל שאובין [מתאווים] בו כל טובה"), ומאידך גם לא ניתן לכרות ברית אמת כשעדיין אחוזים ומסובכים בקשרים אחרים.
בבחינת סיכום. ככלל 'לא תוהו בראה לשבת יצרה' – להפוך "מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים ויושב שם רעבים ויכוננו עיר מושב". אך לעיתים צריך להרפות, "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם למה תשומם". 'צדיק' פועל ללא לאות בשליחותו של מקום עם הרבה חשק לנצח. אך לעיתים בריכוז יתר בהצלחת המשימה והשליחות, נשכחת נקודת ההתחלה, הקשר עצמו, ועוד לפני כן – הבחירה בקשר. היכן הקב"ה ואני ומה שבינינו בכל הסיפור הזה? "הרפו (ידיכם מלהחזיק במלחמה) ודעו כי אנכי אלו-קים" – "אל תהי צדיק הרבה… למה תשומם?" – כשה'אור' דחוס ולחוץ מדי ה'כלים' (- המשימות והיעדים) עלולים להשבר, ואז נופלים ל'מדבר שממה' – ליאוש ותסכול.
ל'מדבר' צריך להגיע מתוך בחירה. לצאת מגבולות הגיזרה הידועים, לרענן את נקודת המוצא ולבחון את הסיבה הראשונית שבגללה יצאנו לדרך. להשיב את ה'שלל' – שנאסף ב'מלחמות' ובמעגלים הרחוקים- אל הלב. אך לא רק השבה אל הלב של מה שכבר נרכש, כש'יושבים טוב' בבחירה שבחרנו וכשהדמיון מבורר יש מקום להליכה ב'פיזור נפש', באוירה מדברית וללקוט מכל הבא ליד דוקא ההליכה אל המדבר המזמין דיבורים מלב אל לב בין הדוד והרעיה – הופכת את עמק עכור לפתח תקוה.
אם נעמיק יותר, יש מקום לומר שה'מדבר' מקפל בתוכו שלוש נקודות מבט, המלוות כל תהליך תיקון לפרט ולכלל כמתבאר בתורת הבעש"ט.
'הכנעה'- "זכרתי לך חסד נעוריך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" – הקב"ה זוכר לישראל את הנכונות ללכת אחריו בהכנעה ובשתיקה, אל המדבר הגדול והנורא, כאשר קשיי המדבר חושפים את אותה נכונות להתהלך עמו בתמימות, לצפות לו ולא לחקור אחר העתידות (רש"י- דברים).
'הבדלה'- "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים… וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים ". כעת ההליכה אל המדבר נועדה לברר את שאלת הנאמנות כדברי יהושע אל ישראל בשכם בערוב ימיו: "בחרו לכם את מי תעבודון?" זהותם של ישראל – לאחר מאות שנים של התחככות בגויי הארץ – מעורבבת בבליל תרבויות, צרמוניה שלמה של קולות ומראות. המדבר השמם והשקט מאפשר לישראל להאזין לרחשי לבם האמיתיים והיציבים, לנסות להבדיל בין 'מים' המצמיחים תענוג שטחי ונמוך ל'מים' המצמיחים תענוג אלוקי. לגעת בקשר החי עם אלו-קים חיים ולברר לעצמם את נאמנותם. לקרב את מי שנענה לאותה ברית ומי מפנה לה עורף. יושם לב כי בשלב ה'הכנעה' הלכנו אחרי… ובברור 'הבדלה' אנו פונים זה אל זה, 'ונשפטתי אתכם פנים אל פנים' – הדרך היחידה לעמוד על האמת ולהבדיל בין טוב לרע זה לעמוד מול הדיין 'פנים אל פנים' ללא ממוצעים ("אל תהיו כעורכי הדיינים…") ולדבר הרבה עד לברור האמת.
'המתקה' – "הִנְנִי עֹשֶׂה חֲדָשָׁה עַתָּה תִצְמָח הֲלוֹא תֵּדָעוּהָ אַף אָשִׂים בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ בִּישִׁמוֹן נְהָרוֹת" (ישעיהו מג) וברד"ק שם: "עוד אעשה עמכם טובה גדולה ופליאה רבה שלא תדעוה מן התורה שאשים במדבר דרך בישימון נהרות". המדבר מקום ציה, הוא עצמו מיניה וביה מתהפך למוצא מים- ממש פלא! ובנפש – בשלבים הקודמים ה'מדבר' תואר כאמצעי לקראת שליחות ומטרה, אך כעת (לאחר ברור הסיגים) העבודה היא על דרך "בכל דרכיך דעהו" – גם המדבר, וטעם העץ (האמצעי) כטעם הפרי (המטרה). ה'מדבר' אינו משמש רק כמקום נח להתוועדויות, אלא הוא כביכול מתדבר מאיליו. וכפרוש רש"י על הפסוק: וישמע (משה) את הקול מתדבר אליו מעל הכפרת" – "כמו מתדבר, כבודו של מעלה לומר כן מדבר בינו לבין עצמו, ומשה שומע מאליו".
לאור הדברים עלה בדעתי דימוי נוסף. יש דיון בפוסקים האם אשה חייבת בחיוב של 'לא תוהו בראה לשבת יצרה'. לדברינו יש לומר, כי חווית המשימה והשליחות, כמו גם הצורך להגיע לתוצאות בשטח, כשהצלחות הישום הן הן מדדי ההצלחה – אלו הן בעיקר חוויות זכריות. ואילו החיפוש אחר מפגש וקשר, והצורך לתהות (לחזור לתוהו) ולבחון כל פעם מחדש את מערכת היחסים ואת הלבטים הכרוכים בכך זו בעיקר חוויה נשית. 'המדבר' כמציאות פיסית ונפשית הוא המקום הטבעי המעודד תהייה מעגלית, יוצאים מנקודה אחת ושבים אליה לאחר זמן כתוהים על הראשונות וחוזר חלילה – עיגולים מול יושר – מדבר מול שליחות.
אדרבה, כדי שתוכחה תתקבל על לב, עליה להיאמר בתוכחת מגולה אך בעיקר באהבה מסותרת (כרמז הידוע; תוכחה= תוך אהבה), וזו האחרונה תורגש ותובחן רק כאשר "נפשי יצאה בדברו", רק כשיורגש כי הדיבורים המייסרים והמכאיבים יוצאים מן הלב. ה'נגון' (האינטונציה) הכל –כך מדויק הנדרש כדי שלבבות המחנך והמחונך יפתחו זה לקראת זה בודאי לא יכול להשמע, בשמיעה פנימית על כל פנים, כשברקע מהדהדים קולות נוספים ודמויות אחרות.
את עיקר החידוש, לענ"ד, אומר המצודות בהמשך דבריו: ורצה לומר המקום (הי"ת) יעורר לבבם לשוב לעבודתו…מן הליכת המדבר הזה מן האהבה הבאה שמה, רצה לומר, מן הערת הלבב תשוב אלי". 'מדבר' יכול להיות גם מקום נפשי, התעוררות פנימיות הלב אולי זהו ה'מדבר' הקדום ביותר, עוד בטרם יש שנייים שממתיקים סוד יש אחד שמשתעשע בינו לבין עצמו דיבורים שליבא לפומא לא גליא. ואולי אפילו דיבורים עדיין אין שם, שכן אלו נדרשים כשיש זולת כלשהו לשוחח איתו.
אם המדבר כמקום המזמין אינטימיות – המולידה הקשבה, שימת לב ודריכות – נדרש כל-כך בין ידידים, קל- וחומר זקוקים הם לו איש ואשה הבאים בברית הנשואין. כשנשבעים בחור ובתולה זו לזה "וארשתיך לי לעולם…וארשתיך לי באמונה" ודאי וודאי שאין מקום לזרים, וכדברי המדרש א"ר יוחנן אוי לאומה שתמצא בשעה שהקב"ה עושה פדיון לבניו מי מטיל כסותו בין לביא ללביאה בשעה שנזקקין זה לזה: אותן מתנות (תורה, באר, מן וכו') שהורעפו על ישראל במדבר כסבלונות הם ששולח החתן לכלתו- ארוסתו.
נשוב ונתבונן על המדבר מנקודת מבט נוספת.
ויקבר (יואב) בביתו במדבר, אטו (וכי) ביתו מדבר הוא? – אמר רב יהודה אמר רב: כמדבר, מה מדבר מופקר לכל – אף ביתו של יואב מופקר לכל. דבר אחר: כמדבר, מה מדבר מנוקה מגזל ועריות – אף ביתו של יואב מנוקה מגזל ועריות. (סנהדרין מט)
ומבאר המהרש"א את יחודו של יואב: "ואמרו אף ביתו של יואב מנוקה מגזל ועריות לפי שדרך בעלי מלחמות שמצוי בהם גזל ועריות אמר שלא כן ביתו".
המדבר כמקום ה'מופקר לכל' והמנוקה מגזל ועריות – מעצב ומשפיע גם על הזהות הנפשית. למרות הסתירה בין 'מופקר לכל' לעיצוב וזהות – מילים המנסות ל'דחוק' למסגרת את כל מה שמופקר – אין ספק שלהילוך הקבוע במדבר ישנה השפעה מרחיקת לכת על המהלך בו, כדוגמת ישמעאל "והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו…וישב במדבר ויהי רובה קשת".
ולענייננו, הא בהא תליא, היות המדבר הפקר לכל, לכן אין בו גזל ועריות.על הקשר בין גזל לעריות אין צורך להרחיב – עיינו בדברי התוכחה של נתן הנביא לדוד במשל 'כבשת הרש' (אגב, מתבקש מאוד להשוות בין ביתו של יואב לביתו של דוד…וד"ל) – אך מה באמת הקשר בין אוירת הפקרות לגזל ועריות?
'הצורך' והחשק לגזול ולהלחם מתעורר בעיקר כאשר ענייני הרכוש ("אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמורו וכל אשר לרעך") מוגדרים ומובחנים בבחינת 'מים גנובים ימתקו' – דווקא אז מתעורר החשק לגונבם. ואילו כאשר הגבולות בין אדם לחברו מתרככים ומטשטשים והאוירה נעשית קיבוצית יותר, המקום (כן, גם המקום הנפשי) מתנקה מגזל ועריות. ודאי כאשר פוקדים את המדבר אנשי 'ישוב' – המודדים את ערכם לפי ערך רכושם וכו' – הם יגזלו ויחמסו וינצלו את היות המדבר הפקר לכל למלא תאוות לבם ואדרבה כדרך "בעלי מלחמות שמצוי בהם גזל ועריות", דברינו מכוונים כלפי מי שבחר לגור במדבר או שהחליט להפקיר את ביתו כמדבר.
אפשר קצת לחוש איך כל דברינו שבים ומתחברים. כיצד חוסר הגבולות וטשטוש וההגדרות החדות 'משחרר לחץ' , כיצד אוירת המדבר מחלישה את עוצמת הקינאה השנאה והתחרות, וכיצד אותה אוירה משמשת רקע נח להתייחדות ולכריתת ברית חדשה. גם הרבה יותר קשה לקשור קשר יציב ועמוק שלא מתוך בחירה אמיתית בין ריבוי אפשרויות (המדבר מכונה 'ארץ תלאובות' ורש"י מפרש: "תל שאובין [מתאווים] בו כל טובה"), ומאידך גם לא ניתן לכרות ברית אמת כשעדיין אחוזים ומסובכים בקשרים אחרים.
בבחינת סיכום. ככלל 'לא תוהו בראה לשבת יצרה' – להפוך "מדבר לאגם מים וארץ ציה למוצאי מים ויושב שם רעבים ויכוננו עיר מושב". אך לעיתים צריך להרפות, "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם למה תשומם". 'צדיק' פועל ללא לאות בשליחותו של מקום עם הרבה חשק לנצח. אך לעיתים בריכוז יתר בהצלחת המשימה והשליחות, נשכחת נקודת ההתחלה, הקשר עצמו, ועוד לפני כן – הבחירה בקשר. היכן הקב"ה ואני ומה שבינינו בכל הסיפור הזה? "הרפו (ידיכם מלהחזיק במלחמה) ודעו כי אנכי אלו-קים" – "אל תהי צדיק הרבה… למה תשומם?" – כשה'אור' דחוס ולחוץ מדי ה'כלים' (- המשימות והיעדים) עלולים להשבר, ואז נופלים ל'מדבר שממה' – ליאוש ותסכול.
ל'מדבר' צריך להגיע מתוך בחירה. לצאת מגבולות הגיזרה הידועים, לרענן את נקודת המוצא ולבחון את הסיבה הראשונית שבגללה יצאנו לדרך. להשיב את ה'שלל' – שנאסף ב'מלחמות' ובמעגלים הרחוקים- אל הלב. אך לא רק השבה אל הלב של מה שכבר נרכש, כש'יושבים טוב' בבחירה שבחרנו וכשהדמיון מבורר יש מקום להליכה ב'פיזור נפש', באוירה מדברית וללקוט מכל הבא ליד דוקא ההליכה אל המדבר המזמין דיבורים מלב אל לב בין הדוד והרעיה – הופכת את עמק עכור לפתח תקוה.
אם נעמיק יותר, יש מקום לומר שה'מדבר' מקפל בתוכו שלוש נקודות מבט, המלוות כל תהליך תיקון לפרט ולכלל כמתבאר בתורת הבעש"ט.
'הכנעה'- "זכרתי לך חסד נעוריך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" – הקב"ה זוכר לישראל את הנכונות ללכת אחריו בהכנעה ובשתיקה, אל המדבר הגדול והנורא, כאשר קשיי המדבר חושפים את אותה נכונות להתהלך עמו בתמימות, לצפות לו ולא לחקור אחר העתידות (רש"י- דברים).
'הבדלה'- "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים… וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים ". כעת ההליכה אל המדבר נועדה לברר את שאלת הנאמנות כדברי יהושע אל ישראל בשכם בערוב ימיו: "בחרו לכם את מי תעבודון?" זהותם של ישראל – לאחר מאות שנים של התחככות בגויי הארץ – מעורבבת בבליל תרבויות, צרמוניה שלמה של קולות ומראות. המדבר השמם והשקט מאפשר לישראל להאזין לרחשי לבם האמיתיים והיציבים, לנסות להבדיל בין 'מים' המצמיחים תענוג שטחי ונמוך ל'מים' המצמיחים תענוג אלוקי. לגעת בקשר החי עם אלו-קים חיים ולברר לעצמם את נאמנותם. לקרב את מי שנענה לאותה ברית ומי מפנה לה עורף. יושם לב כי בשלב ה'הכנעה' הלכנו אחרי… ובברור 'הבדלה' אנו פונים זה אל זה, 'ונשפטתי אתכם פנים אל פנים' – הדרך היחידה לעמוד על האמת ולהבדיל בין טוב לרע זה לעמוד מול הדיין 'פנים אל פנים' ללא ממוצעים ("אל תהיו כעורכי הדיינים…") ולדבר הרבה עד לברור האמת.
'המתקה' – "הִנְנִי עֹשֶׂה חֲדָשָׁה עַתָּה תִצְמָח הֲלוֹא תֵּדָעוּהָ אַף אָשִׂים בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ בִּישִׁמוֹן נְהָרוֹת" (ישעיהו מג) וברד"ק שם: "עוד אעשה עמכם טובה גדולה ופליאה רבה שלא תדעוה מן התורה שאשים במדבר דרך בישימון נהרות". המדבר מקום ציה, הוא עצמו מיניה וביה מתהפך למוצא מים- ממש פלא! ובנפש – בשלבים הקודמים ה'מדבר' תואר כאמצעי לקראת שליחות ומטרה, אך כעת (לאחר ברור הסיגים) העבודה היא על דרך "בכל דרכיך דעהו" – גם המדבר, וטעם העץ (האמצעי) כטעם הפרי (המטרה). ה'מדבר' אינו משמש רק כמקום נח להתוועדויות, אלא הוא כביכול מתדבר מאיליו. וכפרוש רש"י על הפסוק: וישמע (משה) את הקול מתדבר אליו מעל הכפרת" – "כמו מתדבר, כבודו של מעלה לומר כן מדבר בינו לבין עצמו, ומשה שומע מאליו".
לאור הדברים עלה בדעתי דימוי נוסף. יש דיון בפוסקים האם אשה חייבת בחיוב של 'לא תוהו בראה לשבת יצרה'. לדברינו יש לומר, כי חווית המשימה והשליחות, כמו גם הצורך להגיע לתוצאות בשטח, כשהצלחות הישום הן הן מדדי ההצלחה – אלו הן בעיקר חוויות זכריות. ואילו החיפוש אחר מפגש וקשר, והצורך לתהות (לחזור לתוהו) ולבחון כל פעם מחדש את מערכת היחסים ואת הלבטים הכרוכים בכך זו בעיקר חוויה נשית. 'המדבר' כמציאות פיסית ונפשית הוא המקום הטבעי המעודד תהייה מעגלית, יוצאים מנקודה אחת ושבים אליה לאחר זמן כתוהים על הראשונות וחוזר חלילה – עיגולים מול יושר – מדבר מול שליחות.