ידועים דברי הרב ר' זושא מאנפולי, שעל כל יהודי ללמוד מגנב שבעה דברים. בהתבננות קלה ניתן לזהות כי שבעה דברים אלו אף מקבילים לשבעת מדות הלב, כחות הנפש המדריכים ומכוונים את האדם ביחס לעצמו ולזולתו.נסקור בקצרה את אותם שבעה תכונות ביחס לתלמידים ובמקביל ביחס למחנכות המרפאות נפש המנסות לתמוך ולעודד נפשות נכאבות.

 

זריזות – על הגנב להיות איש מהיר ב'מלאכתו'. אבוי לגנב שאיננו זריז ומהיר. ובהתאמה – על התלמיד להיות זריז בלימודו, לא אחת אנו מוצאים תלמידים טובים ומוכשרים אך איטיים שקשה עליהם המשימה לדלג במהירות מנושא לנושא וממקצוע אחד למשנהו ו'להחזיק ראש'.

ומכאן למורה/המטפלת: רופא טוב הוא רופא זריז, לא פזיז חלילה, אבל בהחלט זריז! לא פעם אנו נתקלים במצוקה או כמעט מצוקה, בנות משדרות כאב וזעקה. הרבה פעמים זו קריאה לעזרה המתבטאת בשתיקה (רועמת…) מחפה. מחנכת טובה קשובה גם לקול ענות חלושה. לעתים קרובות יש לפעול במהירות לבלי להחמיץ את השעה, חלילה. אותות מצוקה שנקלטים בזמן ונענים במהירות, יכולים לפטור בעיה קטנה המתפתחת לבעיית ענק רק בגלל העדר טיפול מהיר ומדויק. כמובן שהוראה זו אינה סותרת את דברי הבעש"ט כי יהודי צריך לפעול 'בזריזות ובמתינות', כי כן, גם המתינות עניינה הקשבה 'מקרב איש ולב עמוק' המאפשרת הדהוד המצוקה בלב המטפל, ולא דמיונותיו האישיים. הכח הפנימי המעורר את תשומת הלב הדרושה הוא אהבה (פנימיות החסד), כוחו של אברהם אבינו ע"ה היושב בפתח האוהל כחום היום וממתין בדריכות לאורחים מזדמנים…

 

מעמיד עצמו במקום הסכנה – בהפשטה אפשר לומר כי כל תלמיד (ובגיל ההתבגרות בפרט) נמצא בתהליך בו הוא עובר ממודעות כללית למודעות עצמית. וכל "המוסיף דעת (ובעיקר דעת עצמו) מוסיף מכאוב" – שכן כל אותם דברים שהקיפו את תודעתו ונתפסו כ'מצבור' של ידיעות שאין בהכרח צורך להזדהות איתן, הנה עתה הן באות לבחינה מדוקדקת של הלב. "והחי יתן אל לבו" – פסוק שיכול להידרש גם מסופו לתחילתו: מי שיתן אל לבו – חי! ומי אינו חפץ חיים? נגיעה ממשית בחיים כרוכה בהשבה אל הלב, וכשמשיבים אל הלב, כל הדיבורים והמעשים נצפים ממקום ביקורתי יותר, שקול, מאוזן ומפוכח ולכן גם מייסר יותר וממילא מחייב גבורה.

מחנכת אמיצה וגיבורה תיתן לתהליך הזה להתרחש. עם כל החשש מהמשברים הצפויים (השכרון מהחופש, הפיתויים, חוסר הבשלות וכו'), אין מנוס מנתינת מרחב וחלל המאפשרים התפתחות של אישיות עצמאית ובוגרת. מחנכת טובה תדע גם להנות מהתהליך הכואב והמצמיח הזה בבחינת 'ירידה צורך עליה' ובסוד 'הרע כסא לטוב'. 

 

דבר קטן חשוב כדבר גדול –  ביחס לתלמיד, הכוונה היא לסקרנות טבעית ועניין בכל דבר. יש מי שהלימוד אצלו פונקציונאלי, מכוון מטרה, וממילא העניין בחומר הנלמד הוא כ'פקדון קצר מועד' עד לבחינה ולתעודה ותו לא. תלמיד אמת 'שוה ומשוה קטון וגדול' – הכל מעניין ומסקרן. עניין זה הנלמד מגנב מקביל לספירת התפארת, ש"היא מידה ממוצעת (ממזגת)… כמו בגדי תפארת על דרך משל, שהוא בגד הצבוע בגוונים הרבה". וכשזו הגישה, הלימוד 'מתגלגל' מעניין לעניין ומנושא לנושא, וגם הכמות וגם האיכות – נחקקים בזיכרון לימים ארוכים.

ברמה הלימודית מחנכת טובה היא ודאי מחנכת שהיא גם תלמידה טובה, לא רק בעבר אלא גם בהוה, מתחדשת ומתעניינת… אך ברמה הנפשית ניתן לומר כי מחנכת מסורה מתעניינת בכל פרט קטן כגדול במצבה של הבת, מעודכנת בפרטים הקטנים והמשפחתיים ובמצב הרוח המשתנה וכו'. פנימיות מידת התפארת הם הרחמים. ובמשמע קושי ביכולת לסבול סבל. ובענייננו רגישות לכל בת תוך כדי 'ירידה לפרטים' מתוך אכפתיות ודאגה.       

בוטח ומקוה – בטחון (עצמי) הוא פנימיות הנצח. תכונה קריטית לכל גנב מתחיל…

נדמה כי הפסוק העיקרי המבטא את עניין הבטחון "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה' א-לקיך כי הוא הנותן לך לעשות חיל" המודעות האלוקית מחלחלת בכוחות הנפש ובפרט בבטחון העצמי ונוסכת בו כח לקום ולעשות. מן המפורסמות כי בטחון עצמי הוא עיקר הכח המניע והדוחף לנסות ולהתנסות ואף אם יפול שבע פעמים – מכח הבטחון בנתינת הכח שה' נותן לו מלמעלה – הוא ישוב ויקום. פשוט כי הרגשת הבטחון גם נותנת כח 'להעמיד את עצמו במצב סכנה' כמבואר למעלה. 

ומכאן למחנכת – אחרי אהבת המחונכת, אחרי גבורתה המאפשרת לתלמידה מרחב של ניסוי ותהייה ואחרי הרגישות הנקודתית לכל פרט ממצבה הנפשי, מגיע תור הבטחון העצמי – "וזכרת כי הוא הנותן לך כח לעשות את כל החיל הזה" – המקיף והמלווה את כל התהליך. הרבה התלבטויות מלוות את המחנכת, כאותו תנא שבכה לפני מותו "איני יודע באיזו דרך מוליכין אותי". יש 'דרך שהיא קצרה וארוכה ויש שהיא ארוכה וקצרה', אך מהי 'הארוכה' ומהי 'הקצרה'? – לאלו-קים פתרונים… ועל כן, אחרי כל הבירורים והספקות צריך להכריע ולפעול בנחישות. אותה נחישות נצרכת גם בהודאה על האמת כי הדרך שהלכתי בה 'טעות היתה בידי' – ומודים דרבנן היינו שבחייהו.

 

עמל בטרחה גדולה – מעטים הם האנשים שכל מה שנוגעים בו מיד מצליח ונותן פירות. רוב רובו של העולם, הצלחתו מותנית בעמל, בהתמדה גדולה ולאורך זמן. לא נחדש דבר אם נאמר כי עיקר הקושי של תלמידותינו, בעיקר בשנים האחרונות, הוא יכולת ההתמדה והעיקשות (קשיות עורף למעליותא), 'להחזיק ראש' לאורך זמן. עיקר הקושי הוא לשאת בעול ללא תענוג (גישמאקט בלעז) וללא כוונות רווח…

המחנכת, לבד היותה אף היא חלק מהדור המתקשה ללכת במדבר סחור סחור בתמימות (שהיא פנימיות ההוד), מבלי לטעום מטובה של הארץ, צריכה לתת את דעתה מאוד על הרצף ועקביות התהליך גם כשלא מצליחים 'לראות את האור בקצה המנהרה'. העקביות והטרחה הגדולה בונים את אותם גבולות פנימיים, ומתוך כך את האחריות והבחירה על המעשים. בהליכה מדודה ויציבה בונים הרגלים חדשים, ואט אט הטבעים משתנים.

 

"והצנע לכת" – הגנב עושה את 'מלאכתו' בהצנע, "וממנו (מהגנב) ניקח לעבוד את ה' אלוקינו" כפירוש הבעש"ט. ידוע, כי 'אין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין'. כשאדם טורח טירחה גדולה, בטוח ביכולתיו ומודע היטב לעצמו וכו' וכו' הרי הוא מרחיב את ההתעסקות בעצמו. יתכן, כי בלי משים העיסוק המורחב והמעניין בעצמו יחלחל ויניק את אותו 'אני' לכוד. הצניעות, שומרת כי אותה ישות לא תתפח, ואותה התעוררות כנה הרוצה לדעת את ה' לא תתהפך, חלילה, לאותה תובנה מפורסמת החקוקה בשער רומי: 'דע את עצמך'!

ביחס למחנכת ברור כי הצניעות יפה לה מנקודת מבט קצת שונה. ישנו ווארט ידוע בשם הבעש"ט על דברי חכמים: "אם דומה עליך רבך כמלאך ה' צבאות למד תורה מפיהו" ומכלל הן אתה שומע לאו. שואל הבעש"ט ומה יעשה מי שלא זכה לראות מלאך? כיצד ימצא את רבו?! ומשיב הבעש"ט כי "מלאך" אותיות 'כאלם'. רוצה לומר, אם הרב הנשאל שוהה וממתין מלענות כאילם, זהו רבך! רב המצניע ומצמצם את עצמו ומתבונן בשואל ובשאלתו, ממנו אפשר ללמוד ולגדול באמת. לא פעם התלמידה חשה כי המחנכת משנתה סדורה ודבריה קולחים, לעיתים קולחים מידי… הצניעות האילמת מאפשרת מקום לבת לעמוד על דעתה, אך בעיקר מכשירה את הלבבות ואת האמון לשיח אמיתי וגלוי, הלוא הוא פנימיות היסוד (=ייחוד).

 

אם לא הלך בפעם הראשונה חוזרים פעם אחר פעם – גנב 'אמיתי' אם לא הצליח בלילה זה ינסה בלילה הבא. גם התלמיד האמיתי ינסה שוב ושוב עד שיעלה בידו – 'אין יאוש בזה העולם כלל'.