הרב אלחנן סמט (הרוצה לעיין ימצא את שעורו בארכיון השעורים של ישיבת הר עציון) מציע לחלק את הפרק "לדוד ה' אורי וישעי" לשני חלקים שווים. הזיקה בין שני חלקי המזמור היא בעיקר ניגודית וכלקמן:

לדוד

א	ב
(א) ה' אוֹרִי וְיִשְׁעִי מִמִּי אִירָא ה' מָעוֹז חַיַּי מִמִּי אֶפְחָד.	(ז) שְׁמַע ה' קוֹלִי אֶקְרָא וְחָנֵּנִי וַעֲנֵנִי.
(ב) בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי צָרַי וְאֹיְבַי לִי הֵמָּה כָשְׁלוּ וְנָפָלוּ. (ג) אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה, לֹא יִירָא לִבִּי אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה, בְּזֹאת אֲנִי   בוֹטֵחַ.	(ח) לְךָ אָמַר לִבִּי: בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ ה' אֲבַקֵּשׁ. (ט) אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי אַל תַּט בְּאַף עַבְדֶּךָ עֶזְרָתִי הָיִיתָ אַל תִּטְּשֵׁנִי וְאַל תַּעַזְבֵנִי אֱ-לֹהֵי יִשְׁעִי. (י) כִּי אָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי וַה' יַאַסְפֵנִי.
(ד) אַחַת שָׁאַלְתִּי מֵאֵת ה', אוֹתָהּ אֲבַקֵּשׁ: שִׁבְתִּי בְּבֵית ה' כָּל יְמֵי חַיַּי לַחֲזוֹת בְּנֹעַם ה' וּלְבַקֵּר בְּהֵיכָלוֹ.	(יא) הוֹרֵנִי ה' דַּרְכֶּךָ וּנְחֵנִי בְּאֹרַח מִישׁוֹר לְמַעַן שׁוֹרְרָי.
(ה) כִּי יִצְפְּנֵנִי בְּסֻכֹּה בְּיוֹם רָעָה יַסְתִּרֵנִי בְּסֵתֶר אָהֳלוֹ בְּצוּר יְרוֹמְמֵנִי.	(יב אַל תִּתְּנֵנִי בְּנֶפֶשׁ צָרָי כִּי קָמוּ בִי עֵדֵי שֶׁקֶר וִיפֵחַ חָמָס.
(ו) וְעַתָּה, יָרוּם רֹאשִׁי עַל אֹיְבַי סְבִיבוֹתַי  וְאֶזְבְּחָה בְאָהֳלוֹ זִבְחֵי תְרוּעָה  אָשִׁירָה וַאֲזַמְּרָה לַה'.	(יג) לוּלֵא הֶאֱמַנְתִּי לִרְאוֹת בְּטוּב ה' בְּאֶרֶץ חַיִּים.
(יד) קַוֵּה אֶל ה',   חֲזַק וְיַאֲמֵץ לִבֶּךָ, וְקַוֵּה אֶל ה'.

 

הבסיס העיקרי לחלוקת המזמור, הוא ההבדל בין החלק הראשון בו מדבר דוד על ה' בגוף שלישי נסתר, ואין בו ולו פניה אחת אל ה' כנוכח, לבין החלק השני בו הפניה האופיינית היא אל ה', (מלבד שני פסוקים: י, יג, אך האוירה הכללית – הפניה הישירה אל ה' – בהחלט נשמרת).

בשני חלקי המזמור דוד מתפלל בגוף ראשון למעט הפסוק האחרון (ולכן הוא עומד בפני עצמו), בו פונה המתפלל אל נוכח כלשהו השומע או הקורא.

בחלק הראשון דוד מתאר את חוויתו האישית, כ'מונח' בידיו של ה', כבן המתערסל בזרועותיו החסונות- המגוננות של אביו, ומשם לועג לרודפיו: 'ממי אפחד?' , 'ממי אירא?' – לא שאין אויבים וצרים, אך אין הם מהווים איום ממשי, שכן כבר "בקרוב עלי מרעים לאכול את בשרי… המה כשלו ונפלו". הבקשה האחת והיחידה – "שבתי בבית ה' כל ימי חיי" – נשמעת כבקשה רטורית, שכן מיד אחריה אומר דוד בודאות: "כי יצפנני בסכה… יסתרני… בצור ירוממני". לא פלא שחלק זה מסתיים בתגובת 'הבן': "ואזבחה באהלו זבחי תרועה אשירה ואזמרה לה'".

ובכל זאת אם דוד כל-כך 'סמוך ונראה", למה הפניה אל ה', אפילו בבקשה לשבת בבית ה', היא בגוף שלישי נסתר?!   

בטרם ננסה לענות, נעיף מבט גם על החלק השני של המזמור. לעומת ה'אורי וישעי' המכוון כלפי חוש הראיה, בוחר החלק השני לפתוח כמכוון כלפי חוש השמיעה המרוחק: "שמע ה' קולי אקרא". דוקא הקורא מרחוק לא בטוח שקולו אכן נשמע. יתרה מכך, בחושים הרגילים המבחינים במה שקיים 'בשטח', נוכחותו של ה' לא נתפסת, רק רצון הלב הכמוס חש בקרבת ה'. ממחיש זאת הפסוק הבא: "לך אמר ליבי: בַקשו פני –  הקשבה כנה מקרב איש ולב עמוק תשמע את רחשי פַני – פנימיותי: "את פניך ה' אבקש". הבטחון המוחלט כי 'יסתירני', מתחלף בחשש ובבקשה "אל תסתר פניך ממני", "אל תטשני ואל תעזבני". חרדת הנטישה נשמעת מאוד מוחשית, די לי "כי אבי ואימי עזבוני", ואני לא אעמוד בעוד נטישה. אפשרות הנפילה בידי אויבים וצרים נראית קרובה מתמיד: "אל תתנני בנפש צרי", ואיה האב המגונן?

וראה זה פלא: דווקא כשהאב מסתיר פניו, הפניה אליו בגוף שני נוכח. הכיצד?!

אפשר להסביר – על דרך הפשט וכך משמע – כי דווקא בעת צרה קרובה ומוחשית הצורך בנוכחות ה' הופך להיות קריטי ממש, בעוד בזמנים רגילים קרבת ה' משמשת כרקע סמוי, כמצע תומך מרחוק.    

וממבט קצת שונה נראה, כי הפסוק המבטא יותר מכל את שני חלקי המזמור ואת טלטלת החוויות מקצה לקצה (עד כי נדמה כי שני אנשים כתבו את המזמור), הוא פסוק של דוד במזמור אחר: "אם אסק שמים שם אתה ואציע שאול הינך".

ר' נחמן (בליקוטי מוהר"ן תורה ו') דן בפסוק זה. נביא קצת מדבריו:

"וכשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה, צריך להיות בקי בהלכה. וצריך להיות לו שני בקיאות, היינו בקי ברצוא, בקי בשוב. כמו שכתוב (זוהר ויקהל) זכאה מאן דעייל ונפיק (= זכאי מי שנכנס ויוצא). וזה בחינת אם אסק שמים שם אתה, בחי' עייל, בחי' בקי ברצוא. ואציעה שאול הינך, בחי' ונפיק, בחי' בקי בשוב. וזה אני לדודי ודודי לי (שה"ש ו), אני לדודי זה בחי עייל. ודודי לי זה בחי' נפיק"     

 

ראש לכל, עולה מדברי ר' נחמן כי חוויות קוטביות היא דבר מבורך, לפחות לרוצה לילך בדרכי התשובה, ומי מאיתנו אינו רוצה…?

ל'רוץ' אל ה' זה בחי' 'עייל', ל'הכנס ולהבלע' בתוכו, בחי' 'אני לדודי'. ואף כי 'אני' 'נשאב לתוכו', אין זה מחייב כי הוא עצמו יתגלה אלי, אדרבה, למרות  "כי אסק שמים- (עדיין) שם אתה (רחוק רחוק מהישג יד)". 'בריצה' אל ה' יש משהו 'ממכר', וכמו כל דבר שממכר – יש בה קצת 'איבוד לדעת', וככזו היא קצת ילדותית. להיות בקי ב'עייל', זה חוש ילדותי, שבזמן התפילה אין טוב ממנו, וכדברי אחד מגדולי החסידות – הרב הגדול ר' שמשון מקינון – "אני מתפלל לדעת זה התנוק". אך 'כמים הפנים לפנים' – אף ההיענות של ה'  ל'דעת זה התנוק' דומה להיענות אדם מבוגר לתנוק, בה אין הוא חושף בהכרח את פניו האמיתיות והרציניות.

באותה עליה ('אם אסק שמים') יש מן הוויתור על חלקים מאוד אנושיים יקרים וחביבים, כמו: חופש, אחריות, היתרון בלהיות מופתע, ויתור מודע על ה'דגדוג בקצה האצבעות' – לנסות, להסתכן, להתחכך, 'ללכת על הקצה'… ולפול. "והאני הולך ומשתכח, וכיון שאין אני, אין הוא, וקל וחומר שאין אתה" (אוה"ק ח"ב קמ'). אווירה הדומה בתמימותה למה שאנו מנסים לתאר כאן נמצאת ברש"י על הפסוק "תמים תהיה עם ה' אלוקך": "התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר העתידות, אלא כל מה שיבא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו".

 

אותם מאפיינים אנושיים שהחוט החורז את כולם הוא כח הבחירה, הרי הם בחינת 'נפיק', בחי' 'שוב'. להיות בקי בלצאת, היינו לצאת מרשותו שלו ית' ל'רשות הרבים'. מקום שה'רבים' מרגישים בו אוטונומיים, חיים את חייהם האנושיים בתודעתם הנפרדת והעצמאית. החן בעמידה עצמאית, הלוקחת אחריות (ולכן חוששת בצדק שמא גרם החטא), הקמה ונופלת – מזמין התייחסות מתאימה, שעשוע אמיתי רווי בחידושים והפתעות. דווקא ב'חלל הפנוי' 'דודי לי'. ה' מזמין את עצמו, ל'הקלט' בישוב דעת בעולם ההכרה וההרגשה האנושי. המודעות העצמית ל'פני' שלי מפתה אף את ה' ל'חשוף' את 'פניו' כביכול (מהן העדפותיו, ממי וממה הוא סולד וכו') – מעומק המשבר והנפילה (חלק טבעי מסדר יומו של כל אדם ריבוני…) פונים אנו אליו 'בגוף שני נוכח' – מדלגים מעל הסגנון הרשמי והמכובד – ומשוועים: 'את פניך ה' אבקש'. פלא, דווקא ל'מטה'  מתוך מצוקת 'דעת תחתון' – 'הינך'!

 

[נשים לב כי ר' נחמן נותן משמעות שונה מהמקובל, שלא לומר הפוכה, לפסוק "אני לדודי ודודי לי". בדרך כלל 'אני לדודי' מתפרש כעבודת אלול-תשרי, עבודת 'התחזקות' עבודה בכח עצמו, בו אדם עומד נוכח ה' ומתודה על  חטאיו, בעל בחירה וככזה אף נושא באחריות למעשיו וכו' ובניסוח הידוע 'התערותא דלתתא'. בעוד עבודת 'דודי לי' עבודת 'התחדשות' כולה התעוררות מלמעלה, בבחינת 'עבודת מתנה' בה אדם נמשך בהארת פניו של ה' לצאת מגדרו – להחלץ ממצריו – ללכת אחריו בארץ לא זרועה בעבותות של אהבה. לר' נחמן דווקא המקום העגום הוא מקום המפגש! מרחבי החיים על מהמורותיהם וסיבוכיהם זהו המקום המועדף – 'החיים האמתיים'! בעוד 'אני לדודי' זו החלצות ובריחה מהכאן ועכשיו לחיקו של ה'. בליקוטי הלכות (או"ח ח"ג הל' ר"ה הל' ד') מדמה ר' נתן את הכניסה למסתרי ה' בחי' 'רצוא' (- 'אני לדודי') כנגד ראש השנה ויו"כ ואת עבודת ה'שוב' (-'דודי לי') היציאה מחיק ה' ליציאה מן הבית אל הסוכה. ונביא מעט מדבריו הק': "כי באמת עיקר הקדושה היא בתוך הבית של האדם…אבל באמת אף על פי-כן אי אפשר להיות סגור בתוך ביתו לעולם, כי בהכרח לצאת מתוך ביתו לפרקים…אך באמת זה בחי' עייל ונפיק (=נכנס יוצא), כי בהכרח שיצא האדם לפעמים קצת מהקדושה בבחי' 'נפיק' (כשאדם הוא בבחי' 'נפיק' מגן ומסכך עליו בחי' קדושה גבוה מאוד בחי' סוכה) כמו שנראה בחוש שיש לכל אדם עליות וירידות ממש בכל יום…וכל זה הוא מחמת שבהכרח צריכין להעלות גם מדרגות התחתונות …אל הקדושה"]

 

"אם רץ לבך שוב לאחור" זוהי תנועת המזמור החוזרת חלילה.

נדייק יותר. שני הלכי הנפש שהוזכרו הבאים לידי ביטוי במזמור, אינם רק שני סוגי נשמות – זו בקיאה במאיסת הקיים, בתחושת הדלות המחלחלת בכל ובהתעוררות לצאת לקראת הדוד, וזו חשה בהבנת הלב כי כל התעוררות והתלהבות, אם לא תתיישב על לבו, אם לא תתורגם 'אליבא דנפשיה' – תשאר בסופו של דבר תלושה ו'מרחפת', ותעלם כלעומת שבאה. אלא, כל חידוש שאינו מוטמע ואינו 'נוגע' מספיק, נתפס כ'סרח עודף', וכל היתר מיותר. זכאי הוא מי ש'נכנס ויוצא' בעצמו, אישיות המתוחה בין שני הקטבים הזקוקה לשתיהן. חיים טבעיים אנושיים נוטים לשכוח את מקורם. חיים הנושאים את עצמם מדמים, כי אין הם זקוקים למפגש עם האחר ובודאי לא עם יחידו של עולם, וכך נוטים לטבוע ולהתבצר בבועתם הפעוטה ולהסתגל לה. מרוצת הלב המשתוקק לקרבת ה' שומרת על החיים 'בחוץ'.

האמת שר' נחמן מתאר תהליך הרבה יותר מורכב ממה שכתבנו עד כה והקורא מוזמן לעיין בתורה הנ"ל, אך לא נתאפק מלרמוז עליו.

וכיצד שומרים על לב ער חי ומתפרץ? "ועיקר התשובה – כשישמע בזיונו וישתוק". הצורך הטבעי להגיב מגיע מההכרח המדומיין לשמור על הקיים – על התדמית בעיני עצמי ובעיני אחרים. בלעדיה אני נשמט ונופל. השתיקה (היא היא נקודת הבחירה המאפשרת את התפנית) והבושה שבעקבותיה משילים את הלבוש הקודם, ותחושת הריקנות וזכרון הבושה תובעים וממריצים לשוב ו'להתלבש' בלבושים נאים יותר. תנועה זו כלפי מעלה אינה פוסקת לעולם, "ילכו מחיל אל חיל" – "ואפילו אם יזכה לאיזו עליה, לאיזו מדרגה גדולה, אף על פי כן לא יעמוד שם, ולא יסתפק עצמו בזה רק שצריך להיות בקי בזה מאוד לידע ולהאמין שהוא צריך ללכת יותר ויותר" (מוהר"ן שם), אבל אחר כך צריך לשוב ולהגדיר את עצמי מחדש…רק לא להתייאש – "קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וקוה אל ה'".