בדברים הבאים לקמן רוצה אני להגיב על חלק ממאמרו של יונדב קפלון – "בחור יוצא מן הכלל" – ועל מאמרו של הרב דב ברקוביץ' – "חנוך לנער על פי נפשו". כלומר, מאמרו של הרב ברקוביץ' (שיצא לאור יחד עם זה של יונדב) חידד לי את אי-הסכמותיי, אשר התעוררו כבר למקרא מאמרו של יונדב.

איני יכול שלא לציין בפתיחת דברי כי מאמרו של יונדב מרגש ונוגע, ולפחות מבחינת צילום המצב התמונה היא תמונת אמת, אבל מה לי להאריך בהקדמות, הוויכוח עם שני המאמרים יבהיר גם את ההסכמות איתם.

ובכן, יונדב, לאחר שהציג את כל התסבוכת והמורכבות שמסביב לאידיאל החופש, מעז לסמן סימן קריאה ולומר: "אין בנין אישי שלא מתוך החרות הגמורה להתבגר באמצעות ניסוי ותעייה!". אבל, האם ניסוי ותעייה אכן מובילים למסקנות נכונות, ועוד, האם חרות לניסוי ותעייה אינה בעצם חרות המשמימה את האדם? זכורני, מהדרכתי ב"גשר" – ובכלל כאשר מביט אני ביצירה חילונית של בני נוער לעומת זו הדתית – שאכן, זו החילונית, מתוך שחופשית יותר הריהי בשלה יותר, מקורית יותר, ומעניינת יותר[1], בעוד הנער הדתי מהוסס יותר, מדקלם יותר, מלאכותי יותר. אך, בכל זאת, בעין פנימית נראה בעליל כי הדתי מתוסבך יותר מפני שיש לו מה להפסיד. גישה פתוחה לגמרי לכל האוצרות שבינתיים רק מונחים אצלו בקופסא, והוא כעת רק מציץ אליהם מבין חרכיה, עלולה לרוקן אותו מכל וכל, ובצדק אין הוא ממהר להמר על היקר לו מכל. לעומת זאת, הפתיחות של החילוני להתנסות בכל ולטעום מהכול נותנת תחושה שממילא כבר החליט שאין כאן אלא משחק בין אפשרויות, בלא שכוונתו לסכן את עצם החופש שלו, כלומר, את עצם העמדה המשקיפה מבחוץ ואומרת: ישחקו הנערים לפנינו.

כשבאתי למאמרו של הרב ברקוביץ' התברר לי, או לפחות כך מדמה אני, מהו המנוע הפנימי להאמין כל כך בחופש, וממילא מתאפשר לי להציג עמדה אחרת.

הרב ברקוביץ' אכן נסמך סמיכה שיש בה ממש על העמדה של הרב קוק זצ"ל, לפיה ניתן אמון עצום באדם וביושרו כפי שעשה אותו אלוקים בטרם ביקש חשבונות רבים. הרב ברקוביץ לוקח זאת רק מעט קדימה: מכאן ועד לטיפוח ההקשבה לעצמך בתור העיקר והמצפן של עבודת האדם, רק צעד אחד. ומשם רק צעד אחד נוסף עד להצגת היצירה כמיצוי ענינו של האדם (שהרי אין כמוה להמחיש את נוכחות היוצר בתוך האדם).

בכל זאת, אני איני יכול להסכים עם הגישה הזאת, על כל פנים לא כפשוטה, ואף איני יכול להאמין שגישה כזאת אכן מניבה יצירה מבורכת, יצירת אמת.

אם לדבר בלשון ציורית, העמדה הזאת מדמה את פנימיות האדם למין צילום קטנטן של אלוקים, או, אם נהיה זהירים יותר, למין פילם, ואותו פילם זעיר נדרש לפיתוח ולהגדלה עד שבסופו של דבר תיגלה לעין הרואה תמונה מרהיבת עין. ומה תפקידה של התורהלפי זה? – תפקידה לדאוג שהתמונה המפותחת תהיה נאמנה למקור, תפקידה לעזור להוציא את הדבר לאשורו הוצאה מושלמת מן הכח אל הפועל. על פי זה, האדם מטבעו רודף צדק, ואוהב בנאמנות, ונוטה להתאים עצמו אל אמת החכמה, וחש את יקרת הזולת ואת חשיבות הקשר אליו, ומתגעגע אל הנעלם, אלא שצריך לטפח נכונה את תכונות היסוד הללו, ולשמר אותן מפני מזיקין ונפילות ופזילות של זנות לצדדים כדי לשמר את הזיקה לאוטנטיות של האדם. כיוון שזה תפקידה של התורה, הרי שבקראו בה הריהו מרגיש כמה היא נאמנת להלך רוחו הפנימי, וכמה היא עושה חסד עמו בעמדה לו בעת חולשתו. אם כך הם פני הדברים, אכן ראוי מאד לטפח את החופש, כי בלעדיו, הבסיס של הכל – עצם היכולת לחוש את האמת הפנימית – נשמט, וכל הטוב והיפה נקלטים רק מבחוץ ונתפסים כמלאכותיים.

והנה, רעיון זה, אם כי יש לו הרבה תימוכין וסימוכין, נראה לי כפי שהוא, בנאלי מדי, וממילא לוקה בחוסר יושר פנימי[2]. אין זה נכון שאם ניתן לאדם רשות לצלול למעמקי נפשו, יעלה הוא משם ובידו צדפה בצורה של צדיק. כל הנבהלים מן החופש נבהלים ממנו בדיוק מפני שיודעים כי הדמות האידילית הזאת אכן אינה שוכנת בלב מחונכיהם (אם משום מה אין הם מעיזים להודות בכך, אזי באמת נקלעים הם לחוסר יושר חינוכי, אשר הכיעור שבו הוצג לראווה בצורה מוצלחת כל כך במאמרו של יונדב).

ובכן, מה כן? האם כוונתי שהאדם רשע מיסודו (ובניסוח עדין יותר: פקעת יצרים ותוּ לא מידֵי), ומטרת החינוך והתורה היא להטות אותו בשוט אכזרי אל אפיק מלאכותי, שאם לא כן איש את רעהו חיים בלעו? – חס וחלילה. או שמא אין האדם מיסודו אלא גוש דחפים סתמיים, ומטרת התורה לעצב אותם, בעזרת שכלו, כמותאמים לאמת גדולה שנמצאת מחוץ לו? – גם זה אינו הולם את הייחול העולה מן הפסוקים כי תסור מעלינו ערלת הלב ויגלה הוא בטהרתו.

אלא שלפני שאבהיר את עמדתי רוצה אני להצביע על כך שלא רק ביחס לתורה חושדים אנו כי אין טבענו נוטה לקבל אותה, כי אם גם ביחס לתרבות בכלל. עיקר היצירה האנושית המשמעותית הוא יצירה של תרבות, המתבססת על תרבות שקדמה לה ונושאת ונותנת אתה. תרבות הינה דבר נרכש, ופרי של הצטברות שפה וסמלים ומוסכמות במשך דורות, ואי אפשר לתפוס אותה רק כצמיחה פנימית. יתרה מזאת, עיקר התפתחות האדם בילדותו, כאשר מתחיל לחבור לעולם הרחב, הוא באמצעות החיקוי. הרי לפנינו מין טבע להיות מלאכותי, לאמץ התנהגות שזרה לאדם, לעשות דברים מפני שאחרים עושים אותם, ולא מפני שכאשר ראה אותם אצל אחרים נפתח להבין עד כמה הם נכונים לו. וכשם שהאדם אוהב חיקוי כך הוא גם אוהב חוק, אוהב שדברים יתנהלו לפי כללים הכופפים את כולם, ולמה נרמה את עצמנו, גם גורמים להם לנהוג אחרת מרוחם הפנימי-החפשי. אין זאת אלא שתיאור התפתחות האדם כפריחת ושגשוג המונח אצלו מלכתחילה באופן טבעי לוקה בחסר, וממילא גם מלאכותי, בהתעלמו מהנפש במובנה השלם, מנטייתה להתאים עצמה למערכות חיצוניות ומאהבתה את המשמעת.

ובכן, מה כן? אנסה להבין זאת על ידי חזרה למשל התמונה הקטנה שבפנים. בפנים אין תמונה קטנה, יש משהו היולי מאד, עצמי מאד, מופשט ואחדותי מאד[3], חלק אלוק ממעל ממש[4]. הנקודה ההיולית הזאת נהיית ממשית רק בבואה במגע עם המציאות, עם עולם הפירוד, רק דרך האינטראקציה הזאת מקבלת היא ציור ונפח.

ובכן, אם המציאות איתה תיתקל הנשמה הקדושה תהיה רק הגוף וצרכיו, ומשעה שיתנער ממעי אמו יפגוש רק עלמא דשיקרא, ודאי שלא יהיה בידה <הפנימיות> להציג עמדה אלטרנטיבית למה שקורה מסביב. הרי כאן לא מדברים בשפתה, והיא אפילו אינה תופסת מקום כדי להפריע הפרעה של ממש[5], כמו <קל וחומר> מצללית דו-ממדית שאינה תופסת מקום בעולם תלת מימדי[6].

רצוני לומר שנפש ממשית, מצוירת, נפש במובן שגם הדעת יכולה להתייחס אליה, ולא רק כח האמונה, מתקיימת רק כתוצאה מאינטראקציה, או "מהכאה", בין הנקודה הסמויה מן העין ובין העולם איתו נפגשת ואותו היא מחיה.

לפיכך, אם כל מה שהנפש תתקל אתו יהיה היפך מזהותה העמוקה והעצמית – וכך אכן קורה באופן טבעי – הרי שהפנימיות תסגר כשבויה בעולם לא לה ותאלם[7], והרובד שייחשף יתעצב כיישות פשוטה, גדורה ומוגבלת, ומזוהה עם גוף, כראוי ליצורי העולם הזה, שכן רק כך אפשר להתאזרח כאן[8].

עולה מכאן שהכוונת התורה היא להעמיד עולם אלטרנטיבי לעולם החיצון הטבעי, ואז, בבוא הנפש במגע אתו, יעלה בידה לצייר ציור קדוש, ההולם את פנימיותה[9]. אמנם עולם זה הוא מלאכותי יחסית, באשר הטבע הראשוני אינו נענע לו בקלות ובטבעיות. גם אם עצם הנפש קדוש, סוף סוף העולמות עצמם אינם ניטראליים ואינם נפתחים בקלות לפרשנות המאחדת אותם כמבטאי אלוקים, שברי כלים הם אשר מצבם הקודם, הוא שלמותם, כמעט שנשכח מהם לגמרי ועתה מכונסים הם בדלותם[10].

ואשר אמור לגבי התורה, נכון במידת מה ביחס לעצם המושג תרבות, לעצם ההישגים האנושיים, כולם מיוסדים על הפגשת האדם עם משהו אחר מן הטבעי, ובעצם על הקמת חייץ בין האדם לטבעי. רק בדיעבד, ולאט לאט, מתגלה נקודת הארכימדס המאפשרת להתייחס לטבעי כלמצב משובש הדורש תיקון[11].

מה עולה מכל האמור? כי את אמיתתו חושף האדם בעיקר לא על ידי צלילה פנימה, אלא על ידי מפגש עם החוץ, עם אמיתות וכללים ודרכי חיים ודמויות הנארגים יחד להציב בפניו אמת שאינה עולה בקנה אחד עם הקול הטבעי הפשוט[12]. אכן, פשיטא שאין מדובר רק באימוץ מלאכותי של החוץ, אלא בניסוי הכרוך בתעייה מתוך רצון וחתירה לכך שהמפגש עם התורה יהיה מפגש של זיווג, ועל כן אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם; וגם פשיטא שהתורה העומדת כביכול מחוץ לאדם מחפשת דרך לדבר אל לבו ולהידבר אתו, כך שיזכה לחוש כי היא הלבוש והמבע של הנקודה הקדושה שבו; אבל סוף סוף ראשיתו של זיווג היא בפער וניגוד[13].

יתרה מזאת, החכמה הפנימית לימדה אותנו שהלבוש, לא נועד רק להביע כלפי חוץ,  את הידוע מכבר למתלבש, אלא יש כאן מפגש בין שונים, מפגש ששני הצדדים מתחדשים ממנו. תורה ומצוות מפגישים את הנשמה עם מה שמחוץ לגבולותיה ולחלקה, וכיוון שכך, השוני בין הנפגשים אינו רק שלב ראשון עד שמתגלה להן הזהות והחפיפה, אלא לעולם מתקיים כאן מתח בין התאמה לניגוד, ובדקות יותר, מתח בין הימשכות לבין נשיאה בעול עם השונה[14].

מכל האמור עולה שתפקיד המחנך, ומערכת החינוך, והקהילה, והעם, לא רק לכוון ליושר פנימי, אלא גם להציב אלטרנטיבה לחופש במובנו הפשוט והזורם, וממילא לכוון למלאכותיות. הנער אמור לחוש כי עומד לפניו (ואפילו עומד בדרכו) משהו רציני וגדול מכדי שייקל לוותר עליו לטובת זרימה עם עצמו, עם הציור הראשון שלו אודות נפשו. הנער נקרא למאבק ולחיכוך, והחברה אמורה לשדר כי אינה מוותרת לו, כי רואה היא אותו מפרספקטיבה כזאת שהוא אינו רואה בה את עצמו[15].

רק מתוך חיכוך ודו-שיח מתמיד, תיתכן יצירה משמעותית, כאשר יצירה שכזאת תעזור גם לאחרים למצוא הד בנפשם לאמת הגדולה מהם.

לאחר כתבי כל זאת, רואה אני שנכון לנסח את האמור כאן בצורה יהודית יותר, ולפיכך גם מחייבת יותר. המחוייבות ל"ציור הנכון" שמציבה התורה נגד (תרתי משמע) האדם היא היא הברית על התורה (וכמובן, מושג הברית – מבחינת דעת בני אדם – לקוח משפתם של יחסי אנוש, והאם נסכים לקבל כי מי שכרת ברית עם אשתו ימשיך תוך מאמצי חיפוש ותעייה ניטראליים לתהות על אותה התקשרות?). ברית נועדה לחזק ולחייב התקשרות חשוכה\<יומיומית, ליצור מחוייבות ונאמנות במצבים בהם זה שבא בברית אינו נמשך מעצמו – מרצונו הגלוי ומהכרתו המאירה – לדבוק בהחלטה שהאירה לו (או לעמו) ברגע של אמת. ברית היינו התקשרות שפירושה נכונות להשליך עצמך אל מעבר לעצמך עד כדי איבוד לדעת את עצמך המוכר לך. קיום התורה כברית היינו השלכת הנקודה ההיולית שבך לתוך העולם בצורה ובתנאים שהתורה הציבה, ועיסוק בעיצובו לפי דרכה, מתוך אמונה שרק שם ורק כך הברכה והטוב, החיים והאמת.

אם כך, התביעה להפנמה אכן נכונה, ובדורותינו אלה נכונה עוד יותר, והיא היא היעד אליו חותר ה', ורק בהגשמתו רואה הוא הצלחה של ממש והגעת הבריאה אל יעדה, אבל אסור לשדר התניה בהפנמה. האווירה הנותנת לגיטימציה להתניה היא עצמה הפרת ברית. גדולי ישראל לדורותיהם נתפסים בזכרון האומה ככאלו שהעצימו את מידת נאמנותה של האומה לברית, ולאו דוקא ככאלו ששכנעו אותה כי אין דבר מתבקש יותר מלשמור על התורה.

גדולתה של החסידות שהצליחה לנגן על המקום הסמוי הזה בנפש, שמתחה את מיתרי הנפש החשים את נכונותו של הלב היהודי להתעלות מעל כל מבחן וקריטריון ומעל כל התניה. החסידות האמינה שדווקא הנגיעה במקום הסמוי הזה תפתח מערכת שלמה של הזדהויות מוארות, בשכל, ברגש ובפעולה. לעומת זה, הנכונות לעמידה מבחוץ מותירה את הבוחן כ"חוקר אהבה" שבאמת אינו אלא חמור לאהבה, כזה שאינו יודע אהבה מה היא, ובעצם אין לו על מה לדון.

והנה, לאחר כל האמור, אני משער אפשרות כי הכותבים הנכבדים והיקרים עליהם באתי לחלוק יאמרו: אכן, זאת היתה כוונתנו. אם כך, אשרי חלקי, ו"אתוהב בסופה". אני לא יצאתי אלא נגד הרושם המתקבל כי 'אם אינך מאמין בנער, אלא, מנסה אתה לכוונו בצורה מלאכותית, סימן שהענין אותו אתה רוצה אינו אמת'.

אבל טרם צאתי רוצה אני להוסיף משהו על המנטאליות, על מצב הרוח, כפי שעולה מדברי הכותבים, וכפי שעולה מדברי. דברי קוראים לעמדה יסודית של שפלות, של הודאה כי אנו, גם המורה וגם התלמיד, איננו אמורים באופן טבעי להיות זהים ומזדהים עם האמת. הזדהות שכזאת הריהי התנוצצות נפשית שאין יקרה ממנה, ורגע של אמת הוא אכן רגע של שיא החיים והזדקרותם מן ההעלם אל הגילוי, אבל יש גם חיים פשוטים ולא מזוככים, ואסור לוותר על הופעת האמת בהם, ועל כיבושם תחתיה ביד חזקה, כמבואר בתניא (פרק כז) שה' אוהב גם מטעמים מתוקים המתמזגים בו כביכול בקלות, וגם מטעמים חריפים וכיו"ב, אשר מורגשים בהם הטעם הפגום וההתגברות עליו. 

   

---