אחת הנקודות העמוקות שחדשה החסידות היא 'לקיחת האחריות' של ה' על צער וכאב במציאות העולם, חרטה שלו על פגמים ועיוותים, וממילא גם נתינת מקום לטענות של האדם כלפי שמיא (כמובן, חידוש זה הוא בבחינת "חידוש הישנות" מתוך האמור במדרשי חז"ל הרב-גוניים, דוגמת "הביאו עלי כפרה שמיעטתי את הירח", "ארבעה מתחרט עליהן הקב"ה שבראן", "אף הנוראות שאתה מביא עלינו בעלילה את מביאן" ועוד).

בימי הרחמים והסליחות מתבטאים הדברים בתורות וסיפורי חסידים על כך שלא די ברחמי ה' ובסליחתו כלפינו, אלא גם עלינו לרחם עליו ואף לסלוח לו מצדנו – נדרשות "סליחות" ו"כפרות" הדדיות (בלשון רבים – אנו לו והוא לנו). במבט ראשון, יש בכך חידוש נפלא המרענן את היחס האישי לה', מעודד לסוג של הדדיות בקשר עימו ומכיר בכך שעל עבודת ה' להיות אמתית ("מתוך שיודעין בהקדוש ברוך הוא שאמתי הוא לפיכך לא כיזבו בו"). יש פה גם מתן לגיטימציה לתחושות שמקננות בלב ולא ניתן להתגבר עליהן, וכאשר מתירים אותן וקוראים לסליחה כלפי ה' ניתן להתמודד עמן ולתקנן.

אמנם, ככל שתודעה זו מחלחלת לתוך עם ישראל, ניתן לזהות קושי גובר והולך בסליחה לקב"ה (ויודע לב מרת נפשו, ובפרט עם צרות עקבתא דעקבתא דמשיחא, עד לשואה הנוראה, שהותירה יהודים כה רבים בסכסוך עם יוצרם, ר"ל). שהרי, ברגע שמתירים לנו לחשב חשבונו של עולם ולהעמיד את חטאינו מול 'חטאיו' כביכול, הרי נדמה לנו שהסליחה מצדו יתברך כלפינו היא קלה ומתבקשת – אנו בשר ודם, קרוצי חומר ושפוטי היצר, והוא אין סוף לרחמיו והריהו "חנון המרבה לסלוח" גם אם נפלנו שוב ושוב (כמבואר באגרת התשובה בתניא שאדם מתקשה לסלוח בפעם השניה והשלישית, ואילו ה' מרבה לסלוח עד אין סוף) – ואילו לנו קשה לסלוח לו, שהרי סיפק בידו לעשות הכל באופן הטוב והנעים ביותר, ללא מגבלות וללא יצר שאונסו, ואנו מצדנו כה פגיעים וחלשים ומעטי כח של סליחה. לכן, כדי להתפייס עם ה' בסוף השנה, לסלוח ולהתכונן ביחד לשנה טובה ומתוקה, יש להעמיק יותר בהבנת הפגיעה מצדנו, הצורך שלנו לסלוח והדרך להגיע לסליחה זו.

במאמר "אבינו, מלכנו, דודנו" (שבספר אני לדודי ודודי לי) מבואר כי "סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו" מכוון לשלשה ענינים – סליחה מבקשים מהאב ("בעל הרצון") על שהתעלמנו ממנו, מחילה מבקשים מהמלך על שלא מלאנו את חובתנו ("הרצון") וכפרה מבקשים מהדוד האוהב על שלא הבנו ללבו ולא בנינו יחס מתוקן ופנימי (פגם ב"נרצה"). בעקבות זאת ננסה להתבונן בצד השני של הסליחה, המחילה והכפרה – מצדנו כלפי אבינו, מלכנו ודודנו:

כלפי אבא, הטענה העיקרית של הילדים היא על כל ה'דפקטים' עמם עליהם להתמודד – אלה שהוטבעו בהם על ידי החינוך של ההורים והטעויות שלהם ואלה להם 'זכו' באופן גנטי. על דרך זה, ויותר מזה (שהרי אב גשמי בסופו של דבר מוגבל ומעורר רחמים גם הוא), כלפי אבינו שבשמים עלול להתעורר כעס בלב על שברא עולם כה פגום וחסר בכלל, ובפרט על שברא אותי עם היצר הרע האורב בקרבי ועם כל נתוני הפתיחה הבעיתיים עמם עלי להתמודד.

כלפי מלך, הטענה העיקרית של הנתינים היא על חוסר צדק, במעשה או במחדל, בהנהגת המלכות. כך כלפי מלך העולם ישנה תביעה על כך שאינו מגלה את מלכותו ואינו מנהיג את העולם בצדק וברחמים. ניתן לחדד ולומר כי אם פעם נשמעה טענה זו בעיקר ביחס ל"צדיק ורע לו, רשע וטוב לו", הרי שבדורות האחרונים מי יאמר זיכיתי לבבי והריני "צדיק ורע לו", והטענה היא על עצם הסתר הפנים שמאפשר רוע בעולם – אכזבה מהנהגת ה' את עולמו (ובאופן פרטי, גם מי שלא חש צדיק, יכול להיות מאוכזב מכך שדרכים וסגולות בטוחות לישועה בהן נקט – כולל סגולות אמת, דוגמת תפלה ובטחון בה' – לא צלחו, ודומה כי העולם, ו"מלכו של עולם" בראשו, לא עובד 'לפי הכללים').

כלפי הדוד, הטענה העיקרית של הרעיה היא על כך שהוא נוהג לא באופן המתאים בין אוהבים (גם אם הכל מוצדק על פי שורת הדין), ועל כך שאין הוא רגיש ומבין לליבה של הרעיה, ואינו מפרש גם את התנהגותה השלילית כקריאה לעזרה או כנסיון לעורר את תשומת לבו. כלפי שמיא, אין הטענה על כך שה' לא מבין ללבנו, שהרי הוא "בוחן כליות ולב", אלא על אי-ההבנה הכללית העומדת בינינו – לא די לנו בכך שנהיה בטוחים כי הוא מבין, אנו רוצים לראות את ההבנה ואת ביטויה האוהב ולהגיע בעצמנו להבנה של לבו שלו, וכאשר נעשים מעשים שאינם תואמים לאהבה הרצויה אנו חשים עלבון. כאן, מכיון שאנו הרעיה והוא הדוד, זכות הבכורה של הטענות היא מצדנו דווקא, שהרי "לעולם יהא אדם זהיר באונאת אשתו, שאונאתה קרובה ודמעתה מצויה".

בפרק ב של המאמר "אבינו, מלכנו, דודנו" בא עיון איזה קשר מבין הקשרים חזק יותר, וישנה השוואה בין טבעיות והכרחיות לבין חופש. כפי שהוצגו הדברים כאן, ניתן לשים את הדגש על הקשר בין הבחירה וההדדיות: בן אינו בוחר את הוריו ואינו עומד בשוה להם, ועל אחת כמה וכמה שהנברא אינו עומד כבעל זכות טענה שוה לאביו שבשמים. בין המלך והעם נכרתת ברית, ועם כל מה שהמלך הוא הריבון ובעל הסמכות, והוא הדן והשופט את העם, הרי במקרה קיצוני ניתן להפר את הברית-ההסכם עליו מושתת המלכות (ובמבט מבחוץ, בהחלט ניתן להבין כי זכות הטענה של המלך על העם ושל העם על מלכו היא הדדית). בין הדוד והרעיה יש שויון – ההולך ומתפתח עם הדורות, ככל שהמלכות מתעלה ומתקרבים לגאולה – ואף ניתן לומר כי יש יותר מקום לטענות של הרעיה על דודה, כנ"ל. מתוך ההתיחסות לרגשות הכעס, האכזבה והעלבון, ומתוך הדירוג של הבחירה וההדדיות שכאן, ניתן להתבונן על מניעים שונים לסליחה-מחילה-כפרה:

לאבינו שבשמים אנחנו חייבים לסלוח. אין כאן חוב הלכתי אלא תחושת חובה מוסרית-נפשית. גם בן הכועס על הוריו ומתעלם מהם חייב להודות כי בסופו של דבר הם אלה שהביאו אותו לעולם, ודי בכך כדי שתרבה הכרת הטוב שלו כלפיהם. הוא גם מכיר כי כל ההתעלמות לא תשנה את העובדה שאלה הם הוריו וכי תלישות מהם אינה אלא תלישות ממקור חייו שנזקה מרובה על תועלתה. וכך, עם כל הטענות, האדם מכיר בסופו של דבר כי טרם פרע את חובו לבוראו על כל הטובות שגמל איתו מיום הוולדו, ואפילו כשהוא מחשב את חשבונה של השנה שעברה הוא מזהה כי ה' הרבה טובות עליו (לצד כל מה שמעורר בו כעס וצער) ועל כולנה הביאו חי לספה של השנה הבאה (ו"מה יתאונן אדם חי" – דיו שהוא חי). ועוד, במובן מסוים אפילו ביחס להורים בשר ודם, ועל אחת כמה וכמה ביחס לבורא העולם, יכול הבן 'לתרץ' לעצמו שכל מעשיו של אביו נועדו בסופו של דבר לטובתו, כדי לחנכו ולהעמיד על האמת, וצערו שלו נובע מאי-הבנתו את חשבונותיו הטובים של אביו, ועל כן בסיכומו של חשבון הוא 'חייב' לקבל את שיקול הדעת של אביו ולסלוח לו.

למלכנו, שאנו מייחלים כי ימלוך על העולם כולו, כדאי לנו לסלוח. אין המדובר רק בכדאיות אישית, כזו המבינה שבסופו של דבר טוב לשמור על יחסים טובים עם המלך ש"מי יאמר לו מה תעשה", ואם המחילה תהיה הדדית אצא מורווח ממנה בשורה התחתונה. אנו חשים כי "אלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו", ומוטב לנו שה' ימלוך על העולם – גם אם פה ושם נדמה לנו כי יש 'חריקות' והסתרים בהנהגה זו – מאשר שהכל יקרוס לתוך אנרכיה, בה אין למה לקוות ואין ממה להתאכזב. יש גם לשים לב לכך שבניגוד ל"סליחות" ו"כפרות" – שהתפרשו לנו בלשון רבים בשל ההדדיות הנדרשת, ה' יסלח לנו ואנו לו, ה' יכפר לנו ואנו לו – אין מטבע לשון של "מחילות". כאשר ממליכים את ה' בעצם יוצאים מנקודת מוצא שהמלך לא גילה מספיק את כבוד מלכותו, ובמובן מסוים לא היה מלך, וממילא אין מקום לדיון על מה שהיה בעבר אלא רק לקריאה שמכאן ואילך אכן ימלוך עלינו המלך. ברצון להמלכה מגולמת ממילא גם הטענה על כך שעד כה טרם מלך כדבעי וכשוברה בצדה גם המחילה על החוב כאילו לא התקיים (ואם ה' לא היה מלך, הרי שגם חובנו אליו אינו מובן מאליו, ומעת שימלוך כעת ימחל על כל מה שקדם למלכות זו, ולכן לנוהגים במנהג חב"ד לא לעסוק בבקשת מחילה מראש השנה ועד יום כיפור – סליחות מקדימים לראש השנה וכפרות ליום כפור, ובימים שבאמצע עסוקים בהמלכה יותר מאשר במחילה ובקשתה).

אך לדודנו – שטענותינו כלפיו הן המבוססות ביותר (שהרי ביחס של דוד ורעיה באמת מצפים להדדיות, ואף אחריותו וזהירותו של הדוד צריכות לגבור על אלה של הרעיה, וגם התגובה המוצדקת ביותר עלולה להתפס כמעליבה משום שאינה מתאימה בין אוהבים, וכאן גם התירוץ ש"נפלאות דרכי הבורא" אינו מועיל, שהרי מה שמחפשים הוא ההבנה ההדדית, הכל כנ"ל) – מכפרים אנו רק משום שאנו רוצים בכך. העלבון נובע דווקא מכך שרוצים קשר קרוב והדוק, וקשר זה הוא טעם חיינו. אנו מבינים שכל התסכולים והטענות ההדדיות הם ביטויים למערכת היחסים הסבוכה, מרחמים על בן הזוג ורוצים לכפר על מה שהיה, להעמיק את ההבנה ולחדש את האהבה (כרעיה המבינה שאף שעל בן הזוג מוטל היה להתחשב ברגישותה היתרה, הרי רגישות זו עצמה מקנה לה את היכולת להתגבר ולסלוח, לפתור משברים ולחתור לחידוש הקשר ממקורו, ובה וברצונה הטוב הדבר תלוי). אם בסליחה ובמחילה מצפים אנו להדדיות של סליחה כנגד סליחה (מתוך הבנה שגם ההתעלמות היתה תגובה להתנהגות קשה לקבלה) ומחילה כנגד מחילה (מתוך הבנה שהפרת החוזה היא הדדית), הרי שכאן הכפרה היא אחת – רוצים ומקוים ששנינו יחד נצליח לגבור על משקעי העבר, לחדור מבעד לכל התסכולים וההתרחקויות ולחדש את האהבה.

ואחרי הכל, עלינו להכיר בכך שכקרוצי חומר אין הדברים תלויים בנו בלבד, ובדיוק כשם שאנו מבקשים מה' את סליחתו, מחילתו וכפרתו כך גם את הכח לסלוח, למחול ולכפר – לה' יתברך עצמו – מבקשים אנו ממי שאין קץ לסליחותיו, מחילותיו וכפרותיו. כך יתפרש לנו החרוז המגיע בחותם היום הקדוש, בתפלותיהם של בני ספרד, כמבקש לא רק את מחילתו של ה', אלא גם את עצם כח המחילה ממנו יתברך, הנורא עלילה על בני אדם: