חרדתם של היהודים בשושן לא מוזכרת במפורש, אך מפחדם של הגויים הרבים הבאים להתגייר – "כי נפל פחד היהודים עליהם", ניתן לשער על אווירת החרדה ברחוב היהודי ימים ספורים קודם לכן, כשהגלגל טרם התהפך. במאמר זה ננסה להבחין בשלוש חרדות קיומיות העולות מהמגילה, ובדמויות המתמודדות איתם. חז"ל במסכת ברכות מביאים משל לחרדות הטראומתיות שעברו ישראל בגלגולי גלותם וזה לשונם:

"משל, למה הדבר דומה – לאדם שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה זאב; פגע בוארי וניצל ממנו, והיה מספר והולך מעשה ארי; פגע בו נחש וניצל ממנו, שכח מעשה שניהם והיה מספר והולך מעשה נחש; אף כך ישראל – צרות אחרונות משכחות את הראשונות."

הרב יצחק גינזבורג, בספרו "גוף נפש ונשמה", מציין שלוש חרדות אנושיות-קיומיות; פחד מאונס, פחד מרצח ופחד מאי שפיות, ומקביל אותם לבעלי החיים שהוזכרו. חרדת האונס היא החרדה מזאב, החרדה מרצח היא הפחד מהאריה ("הכם אריה מיער זאב ערבות ישדדם" – האריה מכה וטורף ללא פחד לעין כל, הזאב שודד ועושק נפשות, אך לא הורג), החרדה מאבוד דעת היא החרדה מהנחש המפתה ומשכנע 'בדברי טעם' – "והייתם כאלוקים יודעי טוב ורע". הרב יצחק  דרש את שמה של זרש המפחידה כנגד אותן חרדות שהזכרנו. כאשר ה'ראש', ה'תוך', וה'סוף' של שמה מרמזים לחרדות; ז– זאב, ר– ארי, ש– נחש. ננסה להתבוננן בהופעתם של החרדות הללו בסיפור מגילת אסתר.

 

החרדה מאונס (זאב) – אסתר הנלקחת בעל כרחה לבית אחשורוש. ממאפייני הנאנס\ת הוא השתיקה – "רחל בפני גוזזיה נאלמה". ה'גוף', החיצוניות, משועבדים בידי אחר, ולכן העולם הפנימי מנתק מגע וקשר עם החוץ. ההבעה, שהיא המחברת בין אותם פנים וחוץ, נאלמת. שלטון מדכא, בראש ובראשונה שולל מאזרחיו את חופש הדיבור…

אסתר מתנהגת כרחל הנאלמת בפני גוזזיה – "אין אסתר מגדת את עמה ואת מולדתה". לדרכנו נאמר כי בשתיקה רועמת זו 'אומרת' אסתר לכל רואיה, ובמיוחד לעצמה – "איני חפשיה!". את אותו קו ממשיכה אסתר כשנדרשת היא לבוא אל המלך:

"ובהגיע תור אסתר…לבוא אל המלך לא בקשה דבר כי אם את אשר יאמר הגי סריס המלך". כשה'חוץ' בוגד ב'פנים' טוב לו ל'פנים' לשמור על יחודו ועצמאותו, , בבחינת 'אור המאיר לעצמו'. המאזין הָרַגיש, מן הסתם, היה שומע את אסתר כאומרת לעצמה: 'אינני חלק מהמשחק, ואיני רוצה להיות שותפה בו, אין טעם ש'אשחק' ככזו העושה ככל העולה על רוחי – שבויה אני'. והיא הנותנת, דוקא המודעות החריפה למצבה מעצימה את חופשה הפנימי. אסתר חיה בשני עולמות, בשני מימדים נפשיים, ה'חוץ' המסור בידי אחרים ו'הפנים' הנסתר לעצמו, יונק בחשאי ממרדכי "ובכל יום ויום מרדכי מתהלך… לדעת את שלום אסתר". 'פיצול האישיות' המבורך מאפשר לאסתר לחיות עם מרדכי "כאשר היתה באמנה אתו" – "שהיתה עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלתויושבת בחיקו של מרדכי".

למרות הנאמר עד כה, כשמרדכי נזעק לשער המלך עת נודעה הגזירה, מתחלחלת המלכה מאוד – "ותשלח בגדים…". תגובתה הספונטנית מגוחכת, וכי מה העלתה אסתר בדעתה כי מרדכי שכח לרגע את כללי הטקס?! וכיצד אסתר, הקרובה למלכות, אינה יודעת את מה שכל ילד בשושן כבר יודע?! אין זאת כי שמץ מה'חוץ' נדבק בה בלא יודעין (הפעם היחידה שאסתר מכונה 'המלכה' סתם ללא שמה). תגובת מרדכי לא מאחרת לבוא "כי אם החרש תחרישי… ואת ובית אביך תאבדו" – השתיקה אכן יפה (משתוקי בתרי) אך עתים השתיקה אינה מעידה על פנימיות עצמאית ובוטחת, אלא מחפה היא על חוסר בטחון. 'שתיקה כהודאה' – הודאה כי ה'חוץ הפרסי' מחלחל פנימה, והפנימיות המחויבת לבית אבא מתעמעמת לאיטה. ללא בערה וחום יהודי פנימי – "את ובית אביך תאבדו".

אסתר מתעשתת. הגיע הזמן ליזום, לצאת לחפשי, להתעצם עם הפנימיות (להיות 'עצמי' וד"ל) ולגעת החוצה. אסתר פותחת את סגור ליבה, השתיקה המכווצת הופכת לדיבור קולח: "לך כנוס את כל היהודים". אם עד עתה עומדת אסתר כ'כלי' המזומן בכל עת לבוא אל אחשורוש, לא עוד! הגיע הזמן להפוך את היוצרות. התורה מורה כי אדם שאנס אשה בעל כרחה "לא יוכל לשלחה כל ימיו" – אלא כפי רצון האשה. כביכול, האיש והאשה החליפו את מקומותיהם, האיש ההולך בשרירות לב נאלץ לשאת את האשה בעל כרחו, והאשה האנוסה הבחירה בידיה לעשות באיש כרצונה. אסתר נוטלת את היוזמה לידיה. עת נעמדת היא בחצר המלך הפנימית בבגדי מלכות, אין היא מותירה לאחשורוש הרבה אפשרויות יותר נכון שתי אפשרויות בלבד או להושיט את שרביט הזהב או לשלוח את אסתר למיתה. מעתה – אומרת אסתר – אני ברצון ואתה באונס.

ננסה להטעים את הדחף של אסתר לפעול באופן כל כך הפוך מהרגלה וממה שגזרה על עצמה.

הפנימיות שאפשרה לה עד עתה חיים כפולים ו'נורמלים' פחות או יותר מתהפכת להיות כל אישיותה. לא עוד שני מוקדי-נפש מקוטבים, אלא אישיות אחת שעליה מוטל "כל כובד הדין, כל עומק השאלה, כל איום האחריות" (אוה"ק ח"ב קלט). ממקום זה בו ה'פנימיות' נסורה לגמרי (כ'סוד הנסירה') מה'חיצוניות' , יכולה היא לפעול באופן הכי משוחרר, גם כלפי חוץ, ולזמן עצמה לאחשורוש, להטיל על עצמה חשד כי מעדיפה היא את המן ואפילו לשלם את המחיר האישי "וכאשר אבדתי אבדתי" – כשם שאבדתי מבית אבא כך אובד ממך" – ואהיה אסורה על מרדכי. נדייק יותר, דוקא המסגרת ההלכתית הקשוחה התובעת להתנתק ממרדכי – שכן עד עתה באונס ועתה ברצון – מאפשרת את הפעילות היזומה והלא טהורה (בעיניים שטחיות) של אסתר ודוק.

 

חרדה מרצח (ארי) – מרדכי חרד מהמן, במיוחד באותו לילה גורלי בו מוקם בחצירו של המן עץ גבוה חמישים אמה ולמחר עתיד הוא, מרדכי להתלות עליו. אסתר חרדה מאחשורוש, בבואה לפני אחשורוש אשר לא כדת, ואם לא יושיט אחשורוש את ידו אחת דתה למות. ואחרונים חביבים ישראל קדושים החרדים 'פחד מות' מגזירת המן.

כיצד התגבר מרדכי על חרדת המות? – עוד לפני כן יש לשאול מה ראה מרדכי להתערב לריב לא לו. השאלה מתעצמת במיוחד לאור הווארט של ה'קדושת לוי'; כי מרדכי לא היה בכלל הציווי של אחשורוש להשתחוות להמן, בגלל חשיבותו, ואעפ"כ הדגיש מרדכי לכל הנמצאים בשער המלך, כי איננו משתחוה לא בגלל שאיננו בכלל הציווי; "רק אמר מחמת שהוא יהודי ואפילו אם היה הציווי ג"כ עליו לא היה משתחוה וזהו כי הגיד להם כי הוא יהודי" ומה ראה על ככה?!

ידועה הסוגיא בברכות הדנה בשאלה האם מותר להתגרות ברשעים;

"רשב"י אומר: מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה… ואם לִחַשְךָ אדם לומר: והא כתיב "אל תתחר במרעים אל תקנא בעשי עולה!" אמור לו: מי שלבו נוקפו אומר כן… והאמר רבי יצחק: אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו…  לא קשיא: הא במילי דידיה, הא במילי דשמיא (=לא קשה: כאן בענייני שמים, כאן בענייני עצמו). ואיבעית אימא: הא והא במילי דשמיא (=ואם תרצה אמור: בשני המקרים מדובר בענייני שמים), ולא קשיא: הא ברשע שהשעה משחקת לו, הא ברשע שאין השעה משחקת לו. ואיבעית אימא: הא והא ברשע שהשעה משחקת לו, ולא קשיא, הא בצדיק גמור, הא בצדיק שאינו גמור…" 

ומה סבר מרדכי? – הרשע ודאי השעה משחקת לו!  אם כן, או כתרוץ הראשון שבדברי שמים מותר להתגרות, או שצדיק גמור הוא. ואולי באופן אחר (שאינו סותר את האפשרויות שהוזכרו) וכדלקמן. ידוע הווארט של הרב סולוביציק כי הגויים שבכל דור הם הם המגדירים מהי ה'ארקתא דמסאנא' – השרוך נעל – שחייבים למסור את הנפש ולא לעבור. ההשתתפות הרצונית, הנהנתנית מסעודתו של אותו רשע היא השרוך נעל של הדור. לעומת זאת "כל הכופר בעבודה זרה מודה בכל התורה כולה" – היא המכוונת את מרדכי לא לקבל שום הנאה מאותו רשע ומשום כך 'לא יכרע ולא ישתחוה'. כשהבתבוננות פנימה ניתן לתאר, שמרדכי חש כי ההשתתפות בסעודת אחשורוש באה, במודע או שלא במודע, מרצון להדוף את הבקורת של המן על מוזרותם של ישראל "ישנו עם אחד מפוזר…שדתיהם שונות…", על רקע זה ההתגרות בהמן היא קריטית כדי להשיב לעם את האמון בעצמם ובאמונתם.

ומכאן לשאלה הראשונה. כיצד מתגבר מרדכי על חרדת המות? – כשמרדכי מבחין כי המאבק הוא בין שתי תרבויות, בין שתי תפיסות עולם, הכל מחודד ל-"או או". בסופו של דבר צריך להכריע למי אני שייך? עם מה אני מזוהה? ממי אני מפחד יותר, מהמן או מהי"ת? – והתשובה ברורה! גם אם איננה נעימה; 'נכנע ומפחד אני רק מהי"ת!'. במילים אחרות, אומר מרדכי לעצמו; 'גם אם אמות, ואולי כולם ימותו בעקבותי – האמת תנצח'!. (אך גם את החרדה מה' צריך להמתיק. קודם כל יש להבדיל בין החרדה מענשו של ה' לחרדה החוששת לאבד את אהבתו. אך גם בכך לא די, את החרדה ממתיקה הודאות העמוקה כי יהודי לא יכול להתנתק מה' ובכך מתהפכת החרדה לצחוק ולשעשוע,לפחד יצחק…).

 

חרדה מאי שפיות (הנחש) – עמ"י הוא החרד מאיבוד שפיות הנולד מחוסר עצמאות. "אכתי (עדיין) עבדי אחשורוש אנן" זו אחת הסיבות מדוע אין אומרים הלל בפורים. יקצר המצע להוכיח עד כמה הדברים עולים מפשטי המקראות, והרוצה להחכים יעיין במאמרו של דוד הנשקה בספר שנכתב לזכרה של דסי רבינוביץ ז"ל. נתבונן רק בפרשת הסוס ובהמן המוליך את הסוס ומכריז; "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו" – ואינך יודע כלפי מי הדברים מכוונים, כלפי מרדכי או כלפי המן (האם למרדכי שזה עתה רומם ע"י המלך, או להמן שהמלך עד עתה היה חפץ ביקרו). הנה ראו מהי יקרתו של מלך החפץ בפלוני? בואו ותתרשמו כמה יציבה היא ובת קיימא. ומי יתקע לידך, כי למחר לא יתהפכו היוצרות והמן יהיה על הסוס ומרדכי יובילו ויכריז "ככה יעשה…" . בקיצור, הכל 'נזיל' , סתמי, אין העדפות. ומה מראה פניו של מלך זה? והאם יש לו פנים בכלל?? שרירות וסתמיות כזו בהחלט יכולות להוציא מן הדעת! ובפרט ביודענו כי כל 'מלך' במגילה רומז למלכו של עולם? וכי אינו מבחין בין צדיק לרשע? ובאמת "אם צדקת מה תתן לו"?!

 ההתגברות על חרדה מנחשת-נחשית זו המטילה ספק באמת אחת, היא ע"י אמונה בה' הבוחר בעמו. את היציבות וההתעצמות עם דבר אחד אנו לומדים מה'. על אף כל האפשרויות האינסופיות המונחות לפתחו, והיכולת האינסופית לממשן, בחר ה' בבחירה עצמית בעמו, בתורתו ובנחלתו. ואף כי מראה הוא לעיתים את 'אחוריו', שווה ומשוה קטון וגדול, כדי להמחיש את הפלאתו ונבדלותו, יש ויש לו 'פנים' ברורות, אוהבות המעדיפות את יעקב והשונאות את עשו.

למרות ההסתרות של ה' במגילה, אנו חשים ומזהים את הקול המכוון את הדברים מאחור, ומרגישים שמעבר לטשטוש יש מישהו מוגדר. התביעה 'כתבוני לדורות'! וקביעת מצות הפורים בידי עמ"י מ'עצבת' מתוכנו את 'פניו' של ה', חושפת ומגלה את הנסתר. השחרור מפחד הזאב והארי המשתקים וההצטרפות למרדכי ואסתר הבוטחים,חרתה בגופנו כי אין לנו קיום אחר מלבד השייכות אל ה'. העמידה נגד ה' שנכפתה עלינו בסיני נחקקה בתוכנו – "עם תורתי בלבם" – ומשום כך; "הדר קבלוה בימי אחשורוש".

 

המאמר הוכן בשיתוף עם הרב ישראל אריאל נ"י.