בשעה טובה זכינו לחנוך את בניין הכיתות החדש של האולפנא!

"חצי יובל"! עשרים וחמש שנה הם פרק זמן משמעותי. זה אתה קראנו בפרשת "האזינו": "בינו שנות דור ודור" , עבר כבר מספיק זמן, אפשר וראוי להתבונן בעשרים ואחד המחזורים, כן יירבו, שסיימו את האולפנה, גדלו והתחנכו במקום המיוחד הזה.
ברוך ה', האולפנה זכתה להיות בין פורצי הדרך של לימוד החסידות. לימוד נוגע, פנימי ועמוק, כאשר החידוש העיקרי הוא הניסיון לצקת 'יין ישן נושן' בכלים ובשפה חדשים. האולפנה זכתה בקולה הייחודי לתת מענה ארצי לכל המבקשת ורוצה את ה' בכל לבה, כצוואתו של דוד לשלמה "דע את אלוקי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה".
"גילו ברעדה"- כך סיכם מרן הרב קוק זצ"ל את יחסו לאוניברסיטה העברית בהיווסדה. אין ספק כי חששו של הרב היה מוצדק, והיום יותר מאי פעם המלחמה על המערכה החינוכית מתנהלת במלא עוזה, ולצערנו היא אף מפילה חללים רבים.
להבדיל בין הקודש ובין החול אף אנחנו, מחד גיסא, ששים ושמחים מאוד על ה'כלי המפואר' שיאפשר לנו בע"ה לימוד במנוחה וביישוב הדעת, ומאידך גיסא, יראים שמא 'ייטמאו השמנים' חס וחלילה. כיצד שומרים למרות הבניין החדש ו'הקנקנים הנאים' על רוח ישראל סבא? איך נוצרים את התמימות ואת הפשטות? איך שומרים על תסיסת הנעורים ועל ה'עזות דקדושה' בד בבד עם הקפדה ועם מחויבות על כל סעיף בשו"ע?
התשובה לכל השאלות אולי תלויה בצמד המילים "גילו ברעדה" שהרב קוק הזכיר. אם יש מספיק 'רעדה' אמתית וכנה, אז זוכים גם ל'גילה'. הן "יראת ה' היא אוצרו" רק יראת ה' בכוחה לשמור על האוצרות.
"הרנינו גויים עמו כי דם עבדיו ייקום". לפני עשרים וּשתיים שנה בדרך מהאולפנה לביתה שביישוב נווה צוף נרצחה על אם הדרך מורתנו לחינוך גופני, שרה לישה הי"ד.
בעקבות הרצח יצאה האולפנה למחאה ארוכה בת שבוע ימים מול משרד ראש הממשלה, וכבר בהנחת אבן הפינה לבניין הלימודים, הוחלט כי בניין הלימודים לכשייבנה, ייקרא על שמה של שרה לישה הי"ד. למרות השנים הרבות שחלפו, נשארנו מחויבים לזיכרון החי שבלבנו ולהבטחה לקרוא לבניין על שמה של שרה לישה הי"ד. אשרינו שזכינו לממש את ההבטחה להקים בניין גדוש בחיים של מחנכות, צוות הנהלה ונערות הצמאים לקדושה כעדות נצח להבטחה האלוקית ב"דמייך חיי"!